✨מי אכל את עוגת הקדרה?✨

זה היה יום קיצי נעים.

בגינה המקיפה את בית הדיזנים צמחו עצי אקליפטוס רבים, אשר עליהם הדקיקים התנופפו ברוח החמימה והקלה, כמנופפים לשלום.

קרני שמש צלולות וצהובות האירו על העולם, והשמיים היו תכולים ונקיים מעננים. אלברט דיזני שכב על מחצלת ירוקה דהויה, בצל החלקי של עצי האקליפטוס, כשידיו שלובות מאחורי ראשו.

הוא הקשיב לקוקיות הקוראות בקול מתנגן, וראה זנבות מפוצלים של סנוניות שחלפו כה וכה מעל צמרות העצים.

זה היה השבוע השני של חופשת הקיץ שאחרי סיום שנתו השלישית בהוגוורטס. לפני שבועיים הוא, דומיניק ואמרוד התיישבו ברכבת הוגוורטס אקספרס, בקרון משלהם, בדרך חזרה ללונדון. לאחר כחצי שעה נסיעה, קם דומיניק ואמר שכיוון שהוא מדריך, הוא הולך למלא כמה "חובות של מדריכים", ויצא מהקרון בחופזה. "לדעתי הוא בכלל לא הולך לקרון של המדריכים, אלא לטום. להתמזמז." העירה אמרוד, ואלברט שתק אבל נטה להסכים איתה.

מיד כשהגיעו לרציף תשע ושלושה-רבעים, פגשו אותם אדון וגברת דיזני, ואז הם נסעו לביתם שבגריניץ'. אמרוד ביקשה מאביה קודם לכן להישאר זמן מה בגריניץ', בחברתם של הדיזנים – והוא הסכים.

גם טום הגיע לבית הדיזנים, שבוע וחצי לאחר תחילת החופשה. זה היה היום השלישי שהוא כאן – חשב עכשיו אלברט – ונדמה שדומיניק והוא מבלים המון זמן בחדרו של דומיניק. כשאמרוד ואלברט שאלו אותם אתמול אם ירצו להצטרף אליהם לשכשך את הרגליים בנחל הקרוב – הם סירבו.

אלברט פיהק עכשיו ומתח את ידיו. הוא נעשה רעב. הוא קם מהמחצלת – ולא קיפל אותה, כי ידע שיחזור לכאן מאוחר יותר – ונכנס לבית. ההורים לא היו בבית. הם נסעו לאנשהו, אלברט לא זכר לאן, כך שהבית היה שקט מהרגיל: אמרוד קראה ספר במרפסת, ודומיניק וטום שוב היו סגורים בחדר שלהם ועושים... ובכן, מה שהם עושים שם.

ביטנו של אלברט קרקרה שוב. כבר כמה דקות הוא פינטז על עוגת הקדרה שראה באותו בוקר במקרר. אלברט שטף עכשיו את ידיו בכיור המטבח, פתח את דלת המקרר, הוציא את הקופסא שבה היתה עוגת הקדרה... וגילה שהקופסא ריקה!

"זקנו של מרלין." קילל אלברט. הוא התפשר על מיץ דלעת שמצא במקרר ושתה אותו כעת בלגימות גדולות, בעוד מוחו קודח ומנסה להבין לאן נעלמה העוגה. הוא הניח את הכוס הריקה על השולחן ורץ במעלה המדרגות אל חדרה הזמני של אמרוד. הוא דפק על הדלת ובלי לחכות לתשובה נכנס לחדר. הוא חצה את חדרה ופתח את דלת הזכוכית הגדולה שהובילה למרפסת.

אלברט מצא אותה שוכבת על ערסל מוצל והופכת עמוד של ספר בעצלתיים. שיערה – שהתבהר ככל שנעשה חם יותר ושמשי יותר – היה קלוע בצמה רפויה.

אלברט עשה עוד כמה צעדים זעופים והתיישב על קצה הערסל, סמוך לרגליה היחפות של אמרוד. "היי," היא אמרה. היא לבשה גופיה סגולה ומכנסונים תכולים, ופרח חיננית היה נעוץ בשיערה.

"היי. אכלת במקרה את עוגת הקדרה?" שאל אלברט ללא הקדמות מיותרות. "הא?" היא שאלה והרימה אליו את עיניה הענבריות. אלברט נאנח ופירט: "הלכתי עכשיו למטבח, ועוגת הקדרה שהיתה בבוקר במקרר נעלמה! והיא היתה שלמה. אני תוהה לעצמי מי אכל אותה." הוא אמר ופזל קלות לכיוונה של אמרוד. היא היכתה אותו בידה. "ואתה חשבת שאני אכלתי את כולה? אפילו הסקרוטים פוצי-התחת בהוגוורטס לא חזירים עד כדי כך!" היא מחתה. "בסדר, אז לאן היא נעלמה." הוא דרש לדעת. "מאיפה שאני אדע?" היא השיבה בהפגנתיות והפכה עוד עמוד בספר שלה.

אלברט נאנח. נכון, הוא נהג בה בחוסר טאקט. הוא החליט להשתדל להיות נחמד יותר מעכשיו. "כבר הגיע הינשוף שאמור להביא את תוצאות בחינות הבגרות שלך?" הוא שאל בנועם. "לא." היא השיבה בנוקשות, פניה עדיין מוסתרות מאחורי הספר. אלברט תלש את הספר מידיה. "הו, בחייך!" הוא צעק. "אני רעב! איפה – בשם תחתוניו של פליטיק – עוגת הקדרה??" הוא ראה שאמרוד משועשעת למראהו כועס. כשהזעיף אליה פנים היא הרצינה. "טוב, טוב. אה, אולי נשאל את טום ואת דומיניק? אולי הם יודעים מה עלה בגורלה של עוגת הקדרה?" אמרוד התאפקה ושמרה על פנים רציניות. "כן." אלברט הנהן בכובד ראש.

לפני מספר ימים, מלאו לדומיניק שבע-עשרה שנים, מה שאומר שעכשיו מותר לו לעשות קסמים מחוץ לכותלי בית הספר. ועכשיו, כשהוא חושב על זה – ליבו של אלברט פרפר בהתרגשות – הוא באמת שמע קולות פיצוץ שנשמעו מהחדר של דומיניק וטום  מוקדם יותר באותו יום. "הם בטח מתעללים בעוגה!" הוא ביטא את מחשבותיו בקול רם. "מה?" אמרוד לא הבינה. "טום ודומיניק! הם בטח משנים לה עכשיו את הצבע, מגדילים אותה, מקטינים אותה, מעלימים אותה – מה זה משנה. אנחנו חייבים להציל את העוגה!"

ובאומרו מילים אלה, אלברט משך בידה של אמרוד והשניים רצו אל חדרם של דומיניק וטום.

***

אלברט מתח את ידו ללחוץ על הידית של הדלת ולפרוץ אל החדר בבת אחת, כדי לתפוס את טום ואת דומיניק על חם, אבל אמרוד עצרה בעדו. "ומה אם אתה חושד בהם לשווא? זו לא סיבה להתנהג בחוסר טאקט ולהיכנס לחדר בלי לדפוק." הטיפה לו אמרוד.

אלברט כאילו לא שמע את דבריה ופתח את הדלת, שלהפתעתו לא היתה נעולה. והנה המראה שנגלה לעיניהם של אמרוד ואלברט: חדר גדול עם קירות ירוקים כהים, עם שתי כרזות גדולות של החיצים מאפלבי – קבוצת הקווידיץ' המועדפת על דומיניק. ולא היה קשה לנחש מדוע. למען האמת, כל ימי חייו ועד לפני חודשיים דומיניק אהד את פאדלמיר יונייטד, אבל אז טום הודיע לו בהתרגשות שקיבלו אותו לקבוצת החיצים בתור רודף – ודומיניק ויתר על פאדלמיר יונייטד למענו.

כעת מה שנגלה לעיניהם של אמרוד ואלברט היה חדר ריק ושקט, חוץ מטום ומדומיניק שישבו למרגלות מיטה, על השטיח. שרביטיהם היו אחוזים בידיהם, ונראה היה שהם מכוונים אותם לאותה הנקודה.

"מה אתם מכשפים שם!" התפרץ אלברט. "כי אם אתם מכשפים את העוגה שלי– "

"שלך? מה פתאום שלך?" התפרצה גם אמרוד. "אתה לא היחיד שרעב כאן!"

"החזירו לנו את העוגה!" תימצת אלברט את דרישתם המשותפת.

דומיניק וטום נראו מבולבלים. טום שאל "איזו עוגה?", בזמן שדומיניק החביא משהו מאחורי גבו.

"את עוגת הקדרה שדומיניק מחביא מאחורי הגב!" קבע אלברט. השתררה שתיקה. ואז פרצו טום ודומיניק בצחוק.

"תראו," אמר דומיניק וחשף את מה שהסתיר בידיו. אמרוד ואלברט התקרבו.

"זו לא עוגת קדרה..." ציינה אמרוד לאיטה.

"לא, זה צמרור ננסי. פלא שעברת את הבגרות בטיפול בחיות פלא." אמר דומיניק בקור, מה שגרם לעיניה של אמרוד להזדגג.

"היא עוד לא קיבלה את הינשוף עם התוצאות," הואיל אלברט להסביר. "ככה שבעצם היא לא יודעת אם היא עברה את הבגרות בחיות פלא או לא."

"הו," פלט דומיניק. "מצטער."

"בכל אופן," מיהר אלברט לשנות נושא. "מה הדבר הזה עושה פה."

"זה צמרור שהבאתי איתי," ענה טום. "אם לא הייתי מביא אותו איתי, הוא היה הורס לי את החדר."

לפתע כולם השתתקו כשלשון ורדרדה וארוכה כמו מסטיק שנמתח יצאה מתוך מעמקי הצמרור הננסי וגיששה אחר דבר-מה.

"אני במקומך הייתי מרחיק את הנחיר שלי ממנו, אמרוד," ייעץ טום. "הוא אוהב לאכול נזלת."

"איכס!" צעקה אמרוד ונסוגה לאחור. טום אסף את הצמרור לתוך כפות ידיו ואמר לו: "טימי, זה לא היה יפה."

"לדבר הזה קוראים טימי??" קולה של אמרוד נשמע מעומעם כיוון שפניה היו מוסתרות מאחורי ידיה המגוננות.

אלברט, ממקומו, פלט צחוק קצר. "טום וטימי? ברצינות?" הוא הקניט את החבר של אחיו הגדול.

"תיזהר, אח קטן," אמר דומיניק וקם מהישיבה המזרחית שישב קודם לכן על רצפת החדר. הוא היה גבוה מאלברט בראש וחצי. מבט אפל ניבט אל אלברט מלמעלה מתוך עיניו הירוקות הכהות של דומיניק, ושפתו התחתונה הסתלסלה כרוקמת מזימה. "אל תשכח שאני יכול לקרוע אותך לגזרים בכל רגע." הוא אמר וכיוון את שרביטו אל סנטרו המורם של אלברט.

"בנים, בנים, לא לריב." אמרוד התקרבה והפרידה ביניהם. "בואו נתרכז בדברים היותר חשובים. כמו למשל, האם מישהו מכם – טום, דומיניק," היא העיפה מבט על כל אחד מהם בתורו, "ראה את עוגת הקדרה שהיתה בבוקר – לפי דבריו של אלברט – במקרר?"

טום השתדל שלא לנחור מצחוק. דומיניק הצביע על הצמרור הננסי. "הנה היא. ממש כאן." הוא אמר והצביע על טימי בחדווה.

ואילו טימי התרגש נורא מכך שכולם מסתכלים עליו – אלברט בכעס, אמרוד בזעזוע, טום ודומיניק בשעשוע – ורצה נואשות לעשות משהו שירשים את כולם וימשוך תשומת לב (וגם, בסתר ליבו, הוא רצה לעשות משהו שיגרום לאחד מהם לתת לו עוד פרוסה קטנה של עוגה). ולפיכך, הוא עשה את הדבר היחיד המתבקש במצב הזה: הוא מתח את לשונו הוורדרדה והדקיקה, לקול צרחותיה של אמרוד פרוסט.