החיים על פי ג'יני וויזלי

 יומני היקר,

מבאס להיות אני.

זה די דרמטי, אני יודעת, אבל זה נכון.

יש לי 6 אחים, בתור התחלה. אני הבת היחידה חוץ מאמא שלי, והיא לא בדיוק הבן אדם שאני נהנית לדבר איתו. אחרי הכול, היא אמא. זאת גם הסיבה שהתחלתי לכתוב לך, יומן.

חוץ מהעובדה שיש לי 6 אחים, החיים שלי נורמליים לגמרי, אני טהורת דם, ואין לי שמץ למה כתבתי את זה. אני כנראה לא סקיבית, למזלי. כל האחים שלי הלכו להוגוורטס, לגריפינדור, אז כנראה גם אני אגיע לגריפינדור. אם אתה לא יודע מה זה הוגוורטס, ומי ומה זה גריפינדור, אני לא יכולה לדבר איתך.

אתה יודע?

יופי.

אז הכול התחיל ביום שבו כולם עמדו ללכת להוגוורטס, ואני הייתי צריכה להתקע עוד שנה בבית, בשיעמום, ללכת לבית ספר רגיל, ולקנא באחים שלי.

צ'ארלי וביל לא היו בבית, כרגיל, אבל לא משנה, זה עדיין הרוב. פרסי, שקיבל דרגת מדריך והתנשא אפילו יותר מהרגיל, כבר היה מוכן וצעק על פרד וג'ורג' שהם מעצבנים. רון רץ ברחבי הבית וצעק, ''איפה סקאברס?!" וכמובן, אמא, שכבר הייתה עצבנית, צעקה עליו שיחפש בחדר. וכמו תמיד, הוא מצא. אחרי שכולם התארגנו ואני כבר הספקתי להגיד לכל בן אדם בבית לפחות שלוש פעמים (ולאמא יותר) שזה לא הוגן שרון הולך ואני לא. וכמו תמיד, הם אמרו לי שאני קטנה מדי. אבל לפחות הרשו לי ללכת איתם לרכבת! תודה באמת.

כשיצאנו סוף סוף, אבא התעקש שנלך דרך הכניסה של המוגלגים, אז יצא שהיינו מאוד רועשים. כשהגענו לתחנת המוגלגים (תחנת דלק? תחנת רכבת?), אמא אמרה שיש כאן המון מוגלגים. אמרתי לה (את המובן מאליו) שברור, כי זאת התחנה שלהם. היא התעלמה, ורק שאלה מה מספר הרציף, אז אמרתי לה (כי אני צרכיה לעשות הכול במשפחה הזאת!) שתשע ושלושה רבעים, ושוב אמרתי לה "אמא, גם אני רוצה ללכת..." ושוב היא אמרה לי שאני קטנה מדי. איזה מעצבנת! אני קטנה מרון בשנה, והוא כזה סתום שזה לא כזה משנה. ואז, בצורה מעצבנת וללא כל רגישות לעובדה שאני במצב פגיע מאוד ועצובה מאוד כרגע, היא אמרה לפרסי שהוא ראשון, והוא רץ לתוך המחסום, כאינסטינקט, נבהלתי לרגע, ושוב נרגעתי כשהוא נעלם. פרג וג'ורג' עברו, אחרי שהם הספיקו בשנייה לעבוד על אמא שפרד הוא ג'ורג' וג'ורג' הוא פרד. זה היה קורע! אפילו בפעם המיליון זה מצחיק לראות את ההבעה של אמא. 

פתאום ניגש אלינו הילד הכי מהמם ביקום, באמת, הוא נראה לא אמיתי: שיער שחור פרוע בצורה הורסת, העיניים הירוקות היפות ביותר בעולם, אפילו המשקפיים המדבקות בסלוטייפ שלו נראו טוב עליו. והוא גם היה מנומס להחריד; הוא אמר לאמא, "סלחי לי" הוא גרר מזוודות שנראה כבדות כמו הוא עצמו, וינשופה מהממת לבנה בתוך כלוב. אמא הצביעה על רון ואמרה שגם הוא חדש שם. והילד המהמם הזה, שכשהתאוששתי מזה שראיתי אותו הבנתי שהוא גדול ממני בשנה שלמה, התחיל לגמגם ולומר שהוא לא יודע איך מגיעים לרציף. אז היא הסבירה לו, ואחרי שהוא נעלם לחשתי לרון, "מי זה הילד הזה?" ורון אמר לי שנראה לו סתם ילד, אולי נחמד ואולי מעצבן. ממה שהבנתי אחרי, פרד וג'ורג' עזרו לו להעלות את כל הדברים לרכבת, והוא ניסה לסדר את השיער שלו, תוך כדי שהוא מזיז את הפוני. ואז, הם ראו את הצלקת שלו.

הוא היה הארי פוטר. 

ה-הארי פוטר.

		הפרק הבא