התחלת החיים

הרגשתי את אנבת' מתהפכת לצידי. כבר עברו שבועיים מאז שהתחתנו, אבל החיים שלנו לא ממש השתנו. גרנו ברומא החדשה, הרגנו מפלצות, וניסינו לשמור על שגרה.

רעד תלתל את הרצפה. 

"אנבת'!" צעקתי וניסיתי להעיר אותה, אבל לשיו, היא לא זזה. "אנבת' קומי!" קראתי שוב.

"אנבת'!" צעקתי, והפעם עפעפיה ריפרפו.

"מה..? פרסי מה קור-" התחילה, אבל נקטעה בעוד רעד. היא ישרה אלי מבט, והנהנתי בראשי. 

"צריך ללכת מכאן. עכשיו. אני אכין את הפגסוסים והתיקים טוב? לכי אל לינאה. אולי לה יש מושג מה קורה פה." אמרתי לה וקיפצתי על רגלי.

היא הביטה בי רגע, מנסה לזהות אם אני רציני. לבסוף נאנחה.

"טוב." אמרה וקמה מהמיטה.

ירדתי במדרגות ואספתי את הציוד שלנו מרחבי הבית.

בגלל שלא ידעתי מה אנבת' תעדיף ללבוש, הבאתי לה מכנסי ג'ינס, טייץ ארוך, חולצת טריקו של מחנה יופיטר וחולצת טריקו של מחנה החצויים. לקחתי לי את אותם הבגדים, וירדתי לאסוף קצת נקטר ואמברוסיה.

ראיתי אותה יוצאת מהדירה כשהכנתי לשנינו כמה סנדוויצים. באמצע החיתוך של העגבניה השביעית (אני לא שופט, אז אתם אל תשפטו!) עוד טילטול הרעיד את הבית.

ברגע שהייתי בטוח שלא חסר לי שום דבר, לקחתי את שני התרמילים, התעלמתי ממשקלם שמאט אותי, ופרצתי החוצה.

הדבר הראשון שראיתי היה אבק.

הרבה אבק.

באיחור קלטתי שזה ג'ייסון שמנסה לגייס את הרוחות לעזור לו. לאט לאט התערבלה מולי סופה גדולה.

הדבר השני שראיתי היה דם.

והרבה.

היו פצועים בכל מקום, עם חתכים שונים ומגוונים.

עיני חיפשו אוטומטית את אנבת', סורקות את הסביבה נואשות. הייתי כל כך ממוקד בה, שלא שמתי לב למי שהתגנב מאחורי.

הייתה לו מסיכה שחורה, וברדס שכיסה כמעט את כל גופו, הוא נעצ בי סכין בזרע. בדיוק כמו שלוק עשה. חשבתי במרירות. רק שהוא החליט למות, ואני דווקא הייתי שמח להמשיך לחיות. הכנסתי יד לכיס ושלפתי את אנקלוסמוס.

שיספתי בתנועה מעגלית, מכוון לכיוון בטנה של המפלצת. למרבה הפתעתי, היא לא התפוררה לאבק, אלה התנשפה ומעדה לאחור. אין ספק שהיא לא ציפתה למתקפה.

אבל זה הרי לא היה הגיוני; מפלצות תוקפות אותנו כל חייהן, ויש כאלה שאנחנו פוגשים יותר מפעם אחת בחיים (איזו תזכורת נחמדה לגיל שתים עשרה).

רצתי קדימה, בורח מהמפלצת. יותר חשוב לי למצוא את אנבת' (אוי נו, אנחנו נשואים! ברור שהיא הדבר היחיד שיהיה לי בראש!).

אחרי כמה דקות של התרוצצויות ראיתי אותה, שוכבת על הקרקע בפישוק איברים. לא. חשבתי. לא לא לא לא! זה לא יכול להיות. 

רצתי אליה הכי מהר שיכולתי, מתעלם מהכאב. כשהגעתי אליה  צנחתי על ברכי וניסיתי למדוד לה דופק. שמעתי פעימות קלושות.

איזה חלק במוח שלי אמר לי שאנחנו באמצע קרב, ושזה לא דבר הגיוני לעשות, אבל פשוט עמדתי שם והתחלתי לקפץ.

אחרי משהו כמו חמש דקות, תפסתי אותה, והעלתי אותה על גבי בשק קמח. התחלתי לצעוד לעבר מקדש פוסידון. אחרי שהגעתי, הנחתי את אנבת' בעדינות ככל האפשר על הרצפה; לא היה טעם להביא לה נקטר או אמברוסיה, היא כבר התחילה להתאושש.

"ובכן, זה פרסאוס ג'קסון הידוע לשמצה." אמר קול מלחשש, דומה מעט לקול של רייצ'ל כשהיא ב'מוד האורקל' שלה.

הסתובבתי מהר, לא מהר מספיק כדי לקנות לי די זמן, אבל כן מהר מספיק כדי לראות מי עומד מולי. ואני ידעתי בדיוק מי זה. לא יכולתי שלא לשכוח את אויבו הגדול של חברי הוותיק.

זהו הלורד וולדמורט.