הוגוורטס הוא טירת דיסני!

במחשבה לאחור זה היה יכול להיות ערב נחמד. אם נחילים של מפלצות לא היו באים למחנה החצויים.

ג'ייסון ישב עם פייפר במשך כל אותו ערב. בגלל שההרפיות עברו ובדקו אם יש מישהו מחוץ למיטה הם היו צריכים להתחבא כל כמה זמן. ג'ייסון חשב כמה נחמד היה בימים האחרונים, אחרי הקרב עם גאיה, המחנה היה הרבה יותר שליו, והרבה חצויים חדשים הגיעו מדי יום.

"-אחרי הכל. נכון?" סיכמה פייפר.

"אה.." ענה ג'ייסון בהיסח דעת, "נראה לי?"

"לא הקשבת לי, נכון?" שאלה פייפר ונאנחה, "זה היה נחמד אם הראש שלך לא מסתובב כל הזמן."

 "סליחה, פשוט-"

"תחסוך ממני את התירוצים ג'ייסון." אמרה פייפר באכזבה מעושה, "אתה יודע שאני מעדיפה שאתה-" ג'ייסון השתיק אותה נשיקה קצרה. "סליחה." ג'ייסון לחש לתוך אוזנה.

 פייפר נאנחה, "אוף איתך!" אמרה ודחפה אותו בשעשוע.

"למה?" אמר וניסה לעשות חיקוי טוב של כירון, "את יודעת שאת צריכה לקבל נבוא-"

ג'ייסון לא קיבל הזדמנות לסיים את המשפט, כי בדיוק באותו רגע, ליאו רץ לכיוונם, ונופף בזרועותיו כמו מטורף. "ליאו?" שאל ג'ייסון, "אתה צריך אמבולנס?"

"מצחיק מאוד." אמר ליאו ועיווה את פניו. פייפר צחקה. "למה באת לכאן ליאו?" שאלה.

"כירון קורא לכולם." ענה קצרות.

 "טוב," אמר ג'ייסון וחייך חיוך מתוך. אם כירון קורא לכולם, זה בטח אומר שמשהו רע קרה. "נראה ששעת הבילוי נגמרה." אמר. מה שגרם לליאו לגלגל עיניים.

***

"טוב,"  פצח כירון, "עכשיו שכולכם כאן, אני מניח שאני חייב לספר לכם מדוע קראתי לכם." הוא העיף מבט לעבר החצויים, מחכה שמישהו יקטע אותו. "אם כך, אני אסביר מהר ככל שאוכל, אין לכם הרבה זמן. שעתיים לכל היותר. ובכן, אני דיברתי אמש על דמבל-" אמר ומיהר לתקן את עצמו, "עם חבר ותיק שלי, והוא סיפר לי שיש לו בעיות שם בצד שלו," הקול של כירון לא היה מהוסס, כירון תמיד ידע מה הוא עודה, ובעיקרון היה הרושם שהוא חצי אורקל. אבל ליאו כאן קטע אותו. " איזה מקום?" שאל ליאו בהתלהבות.

"אני מקווה שלא בעוד מחנה, תאמינו לי- הצלנו מספיק כאלה." אמר ג'ייסון בפנים חמוצות.

"לצערי, אני לא יכול לענות לא על זה, ולא על זה, אני רק אוכל לומר שזה מקום לאנשים מיוחדים, ויש שם בעיות שלצערי, רק אתם יכולים לפתור. אבל מה שכן- אסור לכם בשום פנים ואופן לגלות למישה מי אתם." אמר כירון, "טוב, יש לכם קצת זמן לארוז ולאכול, בעוד שעה וחצי תתאספו בגבעת החצויים." סיכם כירון.

אחרי כמה דקות של ציפייה פרסי ראה מכונית כחולה (הוא כבר אהב אותה) מעופפת לעברם. רגע, מה?!

"זה רק אני או שהמוכונית הזאת מעופפת?" שאלה בקול חלוש.

"לגמרי לא 'רק אתה'." ענה כירון ממקום כלשהו מאחורי. הסתובבתי וראיתי אותה בכיסא גלגלים עם ג'ייסון ופייפר מאחוריו.

אנבת' פערה את פיה וליאו התחיל לחייך. "גדול!"

"הנה הוא יורד." השתיק אותנו כירון.

התבוננתי לכיוון שאליו כירון הסתכל. איש – בערך בגיל העמידה – בעל שיער ג'ינג'י ירד מהמכונית בעודה מרחפת מטר מעל הקרקע.

"אתה וודאי מר ברונר!" קרא באושר.

"אכן." השיב כירון בטון קר.

 "ואתם הילדים! ובכן אני מר וויזלי, ואה... אממ מולי שמה לי את הפתקים איפה שהוא כאן..." מלמל. החלפתי מבטים עם אנבת'.

"אה הנה! תפקידי הוא לקחת אתכם לבית וויזלי, שם תפגשו את רון הארי והרמיוני." המשיך, מקריא מפתק מקומט.

כל החצויים החליפו מבטים, וביחד נכנסנו לאוטו בדרך לבית וויזלי.