בית הספר לטוב ולרע- גיבורים מסיפור אחר

ארבל הייתה רק בת 5 כשסבתה מתה. אימה לא הייתה מוכנה לכך, היא עצמה לא הייתה מוכנה למה שעומד לקרוא בהמשך , שמאז , כל חייה השתנו . ארבל הייתה הנכדה של המכשפה הזקנה משלגייה , ואף פעם לא הרגישה שהיא מיוחדת. היה לה שיער שחור שמנוני קצר מפותל ומפוזר, עיניה היו בצבע סגול כמו פטל יער , ואף כפתור קטן. אומנם , באותו הכפר , כשהייתה תינוקת , אימה לא נהגה להוציא אותה מביתם הרבה. אך כשהגיעה לגיל ארבע, לפעמים הייתה יוצאת עם ילדי הגן, קצת לשחק בבוץ, בתופסת ובמחבואים. אימה, הייתה עם שיער שחור, אסוף לפקעת בקודקוד ראשה, ועיניים תואמות לו. קצוות שיערות מפותלות היו על מצחה, שפתייה היו מלאות ומרוחות באודם אדום כהה, היא תמיד לבשה שמלה סגולה צמודה עם צווארון ומח שחיטב את מותנה והוסיפה ליופיה. ליום הולדת ה 5 של ארבל, קנתה לה סיפור אגדה. ומאז תמיד הייתה מספרת לה אותו לפני השינה, שלגייה ושבעת הגמדים . כשארבל הקטנה הייתה נכנסת לשמיכה הפרוותית השחורה שלה , אימה הייתה מדליקה את הנר על מדף העץ , ותמיד הייתה מתחילה ב : "בארמון יפה וקסום , עמדה בעדן החלון מלכה יפה , ורקמה לה ..."

הספר שבו הקריאה את סיפור האגדה היה מאויר בהמון ציורים של אגדה, מהמלכה הרעה והמראה, עד לקטע של הנשיקה של שלגייה והנסיך שלה. ארבל נורא אהבה את הציורים הללו, ותמיד קיוותה שגם היא תהיה נסיכה. אימה הייתה אומרת לה שהסיכות לא אמיתיות, והן נמצאות רק באגדות. אבל היא תמיד המשיכה לקרוא לה בכל לילה שוב ושוב את אותה האגדה,  וזה לא רק בגלל שזאת הייתה האגדה היחידה שלהן, ולא רק בגלל שארבל אהבה אותה, זה היה בגלל שסבתה הופיעה שם . כן כן , המכשפה הזקנה המקומטת, עם הברדס השחור, והגלימה המלוכלכת, שכולנו מכירים את המשפט המפורסם שלה : " תרצי לטעום תפוח יקירתי ? " למרות שהיה צפוי איך הסוף של האגדה מסתיים , אימה אף פעם לא הראתה לה מה עלה בגורלה של סבתה . ''אימא תראי ! הנה סבתא !" אמרה לה והצביעה על הציור שצויר בצבעי שמן על הדף. כשהיה מגיע הסוף, אימה הייתה אומרת : " וככה הם חיו באושר ועושר , עד עצם היום הזה ". אבל ארבל הייתה שואלת: '' אבל מה קרה עם המכשפה ?" אימה חייכה אליה ''היא ברחה לארמונה, ונשארה שם עד היום ." שיקרה לה. " מה באמת ?" היא התבאסה, " אבל .. כשחושבים על זה .. מה עם סבתה הייתה מנצחת ?" אימה נשקה לראשה והשכיבה אותה במיטתה. " אלה מספיק שאלות להיום מותק, מחר יום חדש" היא הייתה לוקחת את הספר מהמדף, כדי שארבל לא תציץ בו במקרה. " אימא ?" "כן מותק ? " " איפה סבתה עכשיו ?" היא שאלה בעיניים גדולות "א ... אני ...חושבת שהיא ...עדיין בארמון שלה, כן " " למה ?" "הייתי מאוד רוצה לפגוש אותה !" אמרה בחיוך ובהתרגשות. "אני רוצה לשאול אותה איך היא הפכה למכשפה! או ... איך היא חשבה בכלל על התפוח המורעל ! או או ..." "לכי לישון , ארבל" אמרה לפתע בחדות. " או אוקיי..." ארבל נשפה ללהבה של נר, והלהבה נכבתה.

אבל בלילה אחד, הכול השתנה. ארבל התחילה לשמוע צעקות של אנשים ומיד קמה משנתה, "אימא ?!" היא לבשה כותונת שינה לבנה, היא הביטה דרך החלון מעל מיטתה, שהואר ממנו אור כתום זוהר. היא הביטה למטה, וראתה אספסוף זועם של אנשים מהכפר, עומדים ליד הבית שלהם עם לפידים וקלשונים בידיהם, צועקים  ''לא רוצים מכשפות !" ארבל כיסתה את פיה בידיה מרוב בהלה, אחד האיכרים הביט למעלה, בחלון שבו ארבל הייתה, וצעק לעברה "תמותי מכשפה !" ארבל פערה את עיניה והחלה לרעוד, אימה מיד באה אליה ומשכה אותה מהחלון. "אימא מה קורה כאן .." "ששש!" השתיקה אותה," בואי איתי ארבל, אנחנו מוכרחות לברוח מפה!" היא הסתכלה לתוך עיניה השחורות. הן ירדו במדרגות, אימה לקחה תיק מעור שחור קטן על הגב, ושתיהן עמדו ליד הדלת האחורית של בקתת העץ הרעועה שלהם. ליד הדלת הייתה מראה וכשארבל הביטה בבואתה, היא ראתה קצוות שיער מלפני ראשה - לבנות. כמו חלב, כמו קליפה של ביצה .. " אימא !" היא נבהלה ונרתעה לאחור. "תהי יותר בשקט!" לחשה לה, " אבל אבל ..." היא מיששה את השיער הלבן שהופיע זה הרגע. "מה זה ? איך זה יכול להיות ?"  אמא שלה ניסתה לשמור על קור רוח, "ארבל , אין לנו זמן לזה, אנחנו חייבות ללכת" מהדלת הראשית נשמעו דפיקות רמות ורועשות, האנשים ניסו לפרוץ את דלת העץ בכוח. העץ בדלת נשבר, ואיש אחד בעט בחלקים עד שנוצר לו חור בצורת דלת שבה יכול היה להיכנס  "מכשפות" איש מלא, שלבש סרבל בצבע חום, מכנסיים חומים מלוכלכים, מגפיים שחורים, וחולצה לבנה קרועה עם כובע איכרים גדול - שהיה לו שיער אדמוני עם שפם גדול, ועיניים כחולות עכורות, עמד בפתח החור של הדלת שעשה? "איפה אתן?" קול רועם וכבד נשמע ממנו.  דממה השיבה לו מהבקתה הרעועה. ארבל ואימה התכופפו ליד הדלת, וקיוו שלא ימצאן אותם. האיש השמן לקח מקל חיטה ושם בפיו, "לא עונות לי? אני נותן לכן הזדמנות אחרונה!" ארבל עמדה לבכות, אז אימה חסמה את פיה בידה. "טוב , הנה סופכן!" האיש השמן לקח מאחד האנשים לפי , יצא , והצית את הבקתה. האנשים הריעו לו וזרקו על הבקתה את הלפידים שלהם. "לא צריך להביא יותר את המכשפות אל המוקד!" אמר האיש השמן והסתובב אל הקהל שלו. "מביאים את המוקד אליהן!"  תשואות רמות נשמעו, האש אכלה כל דבר בבית. אך , האיש שכח משהו-

את המכשפות. כי אימא של ארבל והיא כבר לא היו שם, הם הספיקו לברוח ליערות האינסופיים.

 "אנחנו נברח ליערות האינסופיים" אמרה לה אימה ורצה איתה בידה, "אבל.. אבל .." דמעו זלגו מעיניה של ארבל "אמרת שזה מקום מסוכן! אנחנו לא נצא משם אני לא רוצה שחיה תאכל אותי!" לאימה לא היה מה להגיד, אבל במקום המשיכה לרוץ. "אמא , בבקשה! מה הם רוצים מאיתנו בכלל?" אימה הסתכלה על הדרך. חשכת לילה שחורה, הכניסה ליערות האינסופיים ממש מולם. ארבל ידעה שלא כדאי לברוח אליהם, כי היא הקשיבה לסיפורים שאימה הייתה מספרת לה. "יש שם חיות טורפות ומפחידות" הייתה אומרת  "עיניים תמיד יסתכלו עלי, ולא משנה כמה תברחי... הם תמיד ירדפו אחריך עד שלא תוכלי לנשום. אף אחד לא יוצא  או נכנס ליערות אינסופיים. אי אפשר לדעת מה יקרה... וזה למה אני לא מרשה לך להיכנס לשם. טוב מתוקה?" ארבל ואימה היו קרובות ליערות רק בשני מטרים. "ארבל , אני רוצה שתזכרי, חוק מספר אחד" היא רכנה אליה "לא משנה מה קורה, אם את לא מוצאת אותי, אם את נאבדת שם, אל תשכחי להמשיך לרוץ" "למה?" אמרה בקול רועד ושבור. "תמשיכי לרוץ עד שתמצאי מקום אחר, ממלכה, כפר, העיקר רחוק מאיפה שאנחנו עכשיו..." היא הסתכלה לאחור, אור זהוב נראה מרחוק גדל וגדל, ורעש של המון מתקרב עליהם. " הם כאן..." ארבל מחתה את אפה מהדמעות, ואימה הורידה את תיק, והוציאה משם קופסת עץ קטנה מגולפת ועגולה, ועליה חרוט סמל של ברבור. היא פתחה אותה, ובפנים הייתה אבקה, אבקה שחורה. "ככה יחשבו שאת חיה..." אמרה לה, ומרחה את האבקה מסביב לעיניה. "את נראית כמו שלד" ציחקקה. ארבל הביטה בעיניה של אימה וציחקקה גם היא "טוב , עכשיו .."  היא חזרה להיות רצינית וקמה "בואי נכנס...". "אבל אני מפחדת!" היא החזיקה את ידה "הכול יהיה בסדר, אני מבטיחה אוקיי?" ארבל היססה אך לבסוף הנהנ . האבקה מסביב לעיניה עורבבה עם הדמעות ונמרחה על פרצופה. "בשלוש, אחת.."  "מכשפות לא רצויות פה!יי הן שמעו את האיש השמן. "שתיים..." אמרה ארבל הרועדת. "שלוש-יי ושתיהן קפצו לתוך החשכה של היערות. ארבל ואימה, החזיקו יד ביד, ורצו מבלי לראות בעיניים. מסביבן היו עצים, מכל עבר היו רעשים של חיות, טורפות, ומפחידות, כמו שאימה סיפרה. היה ביער קר... קרי ... וחשוך. הדבר היחיד שאיפשר להם לראות זה היה הירח שעמד כרגע מעליהם. אבל רק כמה קרני אור בודדים היו שם, ארבל קפצה על ענפים שבורים, ודרכה על עלים יבשים, והיא גם הייתה בטוחה שהיא דרכה על תולעת, ולכן נגעלה. אך התחושה הזאת מיד עברה בגלל שהיא עדיין רצה. פתאום משום מקום, נשבר ענף, ואימה ניסתה למשוך אותה משם כדי שהענף לא יפול על ראשה. אך במקום, הענף נפל על חיבור ידיהן, ושתיהן נפלו. אך אימה החליקה ונפלה על ראשה. ארבל צרחה מכאב  ידה הייתה מתחת לענף כבד, אימה, שכבה שם מחוסרת הכרה. "אמא!" התחילה לבכות שוב. "תתעוררי!" היא הביטה לאחור, שלוש עורבים עפו על יד ראשה ושרטו את לחייה בכנפיהם. צסססס... שמעה לפתע קול, צסססס... הקול התקרב אליה, "לא משנה מה קורה, אם את לא מוצאת אותי, אם את נאבדת שם - אל תשכחי להמשיך לרוץ" נזכרה במה שאמרה לה קודם. היא מיד שחכה מהמחשבה הזאת וניסתה לחלץ את ידה התקועה. פתאום שמעה את אותו הקול קרוב אליה מתמיד, צססס... הוא היה מאחורי גבה. צמרמורת עברה בה, היא צווחה. אימה מיד קמה, ניסתה להבין מה קרה וכישפה באצבעה את החיה מאחוריה ושיתקה אותה. ארבל רעדה. היא הסתכלה לצד וראתה נחש שחור עם קשקשים חדים כמו תער ועיניים זוהרות, "אנחנו ..." אימה ניסתה להרים את הענף "חייבות להמשיך ארבל" אימה העיפה את הענף לצד, תפסה בידה של ארבל והשתיים המשיכו לרוץ. בשיער השחור של אימה נתקעו כמו זרדים, ועל זרועותיה החשופות של ארבל הופיעו שריטות, שהכתימו את כותנת הלילה המלוכלכת שלה. "אמא!" היא המשיכה לבכות, "ארבל, אנחנו לא יכולות להישאר כאן, אנחנו צריכות... אנחנו צריכות..." לפתע שתיהן נעצרו. ארבל הצליחה לשמוע לחישות בראשה ונצמדה לאימה. "אימא מה זה הקולות האלה?" אימה הסתכלה לצדדים, כנראה שגם היא שמעה את הלחישות האלה. "המסדר..." מעל ראשן הן ראו בזווית העין מכשפה עפה על מטאטא במהירות. הן המשיכו לרוץ הן דילגו על כל בור, חור, ופגרים, הן נכנסו לנהר וחצו אותו בגופם, אך הן המשיכו לרוץ ולרוץ, למרות שהתעייפו להן הרגליים ממזמן. פתאום  כשארבל עמדה להתעלף מרוב עייפות, בין שני עצים לבנים, באמצע היער, אימה של ארבל לחשה לחש. הן זינקו לבין העצים ונראה שהם יצאו מהיער. כי הן כרגע עמדו על קרקע יבשה, ומוצלת. מאחוריהן עמדו עצים גבוהים. "השער" היא הסתכלה לביתה המפוחדת והמותשת, והרימה אותה לחיקה. "הצלחנו, מתוקה שלי עכשיו נוכל לחיות בשלווה" היא פתאום הבחינה מולה באופק ארמון לבן גבוה, עם צריחים כחולים, ודגלים מתנופפים בו בקודקודם. "כאן ארבל, נוכל לחיות בשקט. הכול יהיה בסדר... מעכשיו" ארבל נרדמה על כתפה, ואימא שלה העלתה חיוך קטן. לפתע עלה השחר של הבוקר, שהשקיף על הארמון הגדול. כל הלילה הן רצו ביערות האינסופיים, והסיכוי שיצליחו לצאת משם... היה מאוד אפסי. אבל הן הצליחו, שתיהן הצליחו לצאת משם למרות כל הקשיים... אימה של ארבל הבטיחה לעצמה באותו הזמן, שמאותו יום לא תחזור על אותה טעות שוב. שלא תשאיר את ביתה לבד לעולם כמו שהיא הייתה אמורה לעשות.

אבל , חבל שהיא חזרה עליה שוב.

ולא תוכל לחזור בה.

היוש לכל מי שקורא את הפאנפיק הזה:)

פרק 2 בקרוב מאוד יצא!!

אל תשכחו להוסיף את הספר הזה, ולחכות לעדכונים נוספים...

אז ביוש בנתיים 3>