בובת בד

* זה קטע נלווה לקטע "רוח רפאים", שבפרופיל שלי. שני הקטעים מתרחשים באותה נקודת זמן, אבל משתי נקודות מבט שונות - הסדר לא כל כך משנה מבחינת עלילה, אבל אני חושב שעדיף להתחיל לקרוא מהקטע הקודם.
תודה רבה לכל שלל האנשים שעזרו לי לבחור שם! (ביניהם וריאן, פרח, וחבורת אנשים אקראיים מקבוצת כתיבה)
שוב פעם אגיד שכל הדמויות כאן הן הדמויות שלי ושל וריאן ושייכות למולטיוורס מסיבת תה, שבו אנחנו משליכים את אותן דמויות לעולמות חדשים כדי לחוות טראומות חדשות, ואם הדמויות מעניינות אתכם אני ממליץ ללכת למדף של וריאן בסס"ש כי יש לו איזה מיליון ומשהו קטעים עליהם וכולם מושלמים.
ויתור זכויות: הקונספט של קורליין שייך לניל גיימן, ואני לא ממש הוא. אני גם לא מקבל רווח כלכלי כלשהו מכתיבת הוואנשוט הזה (אם אתם בכל זאת רוצים להגיש תשלום כלשהו על קריאת הקטע הזה, מטפחת ספוגה בדמעות שלכם תתקבל).
קריאה מהנה!
.
.
.

לנתח את המצב, לתעדף ולפעול.
המנטרה הזו תמיד שמרה את פרמינט רגוע וסייעה לו להגיע אל צורת הפעולה הטובה ביותר, לא משנה מול איזו סיטואציה התמודד, והוא מעולם לא הבין מדוע נראה שאנשים אחרים התקשו לעשות את אותו הדבר כמוהו.
בניגוד אליו, מיסטר פני - בובת הפינגווין שלו - לא חווה את אותו הבלבול: הוא נהג לומר שבני אדם אחרים פשוט טיפשים, וחסרונם המולד לא היה באחריות שניהם. בן לוויתו הנאמן עדיין לא טעה (גם אם פרמינט היסס לשפוט אחרים רק מעצם היותם שונים ממנו), אז סביר להניח שעל זה היה מדובר כל העניין.
לאחרונה, אמונתו האיתנה שדברים יסתדרו לא חיבבה אותו על לינט. המבטים הרכים שנהגה להעניק לו כעת נעלמו כולם, והיא כבר לא הייתה מרוצה להקשיב לו מפטפט או להסביר לו בעדינות דברים שלא הבין. את אלה החליפו מבטים נוטרי טינה והבעות סגורות שפרמינט לא ידע מה לעשות איתם.
אימא ניסתה להסביר לו שהוא לא היה צריך לקחת את זה באופן אישי. קולה היה אדיש וניכר שהייתה חסרת מצב רוח לשוחח, אז פרמינט שמר את עיניו על הטפט ולא אמר מילה. זה גרם לו לתהות כמה תשומת לב הקדישה לאינטראקציות ביניהם. לינט לא התנהגה ככה לאף אחד אחר במשפחתם, אז ברור שהוא היה הבעיה כאן. אם רק ידע איך לשנות זאת...
הוא יכל להודות שהוא הבין את רגשותיה של לינט, גם אם היא לא הבינה או לקחה בחשבון את רגשותיו שלו. הוא גדל להסתמך על שיטתו לתיקון דברים כמו על פיה סנדקית שתמיד תהיה שם כדי לתקן את בעיותיו בנפנוף שרביט, ואולי בגלל זה הרגיש כל כך נבגד כשהיא לא הצליחה להביא את ליני בחזרה.
מעולם לא היה מדובר בפיה סנדקית, ופרמינט היה אידיוט לסמוך על המנטרה שלו במידה שבה סמך. היא לא יכלה לתקן הכל. עכשיו הוא נותר להבין איך להתמודד בעצמו עם הפיצול של משפחתו, וזה היה קשה מהצפוי. תיקון דברים תמיד היה המומחיות שלו, אומנם, אבל הוא חשש שבני אדם לא יהיו קלים לתיקון כמו אחת מהבובות המכניות שלו.
המצב: כולם עצובים.
לתעדף: הרגשות של משפחתו.
שני אלה היו קלים מספיק. האחד הבא...
דרך פעולה: להישאר שקט ולא להטריד אף אחד כשברור מאוד שהם היו צריכים להתמקד בעצמם.
לפחות היה לו את מיסטר פני שיעזור לו להשליט סדר ברגשותיו - לאחרים לא היה דבר כזה. פרמינט לא היה צריך להיות חמדן, גם כשזה היה קשה. הוא ילד גדול.
כשנדחק לחליפה בעלת ריח טחוב והובא מול ארון קבורה דו מימדי, צפה בהוריו בוכים על דוכן הנאומים ורצה לכבות את חושיו ולא להחזיר אותם לעולם, פרמינט לא הוציא הגה מפיו.
הוא לא התלונן גם כשעברו לבית ריק ומוזר ונטשו את ביתם האמיתי, כשהרהיטים בחדרו החדש מוקמו במקומות שגויים, כשאימו הפסיקה לערוך את ערב הסיפורים השבועי, כשאביו הפסיק להכין קינוחים וכשדחקו בו לצאת מהבית ברוב שעות היום ולבלות בחוץ.
כשלינט הפסיקה להגיע לארוחות, פרמינט לא דחף. הוא דאג, כמובן, אבל אימו שמה לב שהוא הסתכל על הדלת הסגורה של חדרה של לינט והסבירה לו שאחותו הייתה צריכה מקום. היה הגיוני שהיא הכירה טוב יותר את הבת שגידלה, שלא לדבר על כך שעבודתה כפסיכולוגית מבטיחה שהיא הבינה את פעולתם של אנשים יותר ממה שאי פעם יבין בעצמו.
הוא בטח בה ולא נקש בדלת.
כמובן שהוא עדיין דאג, כי היא הייתה אחותו והוא אהב אותה מאוד, אז הוא השאיר כוס תה חמימה מחוץ לדלתה. רק כדי להראות שאכפת לו. הוא קיווה שזה יעודד אותה ושהתה עדיין יהיה חמים כשהיא תחליט לצאת, אבל למחרת כל בני הבית התעוררו לצעקתה הבהולה של לינט כשכוס התה שהשאיר לה נספגה בגרביה.
אימו גררה אותו לשיחה, ופרמינט מעולם לא הרגיש כל כך לא מובן, כל כך מושפל, כמו שהרגיש אז. הוא החליט להפחית את ההתערבות שלו לאפס.
הזמן המשיך לחלוף כרגיל, גם בבית החדש הזה, והימים חלפו אחד אחרי השני כמו להקת לוויתנים בסרט שהואץ להילוך מהיר. השידה הכבדה שעליה הונחו כל הספרים והמשחקים שלו הייתה בצד הלא נכון של הקיר, והוא לא יכל להביא את עצמו ללכת לאימו ולבקש שתעזור לו להזיז אותה למרות כמה שזה הפריע לו. הוא ניסה לא להסתכל על השידה בכלל, אבל אז עיניו נדדו אל השטיח שכיסה הרבה פחות מהרצפה מאשר בחדרו בבית הקודם והמעגל חזר על עצמו.
פרמינט העדיף לא להסתכל על כלום חוץ מהמיטה שלו.
המיטה הייתה בטוחה, עם כל בובות הפרווה שישבו במקומן ולא הונחו אחת על השנייה כדי למנוע סכסוכים. זה היה המקום האהוב עליו בבית, והוא היה מבלה הרבה יותר זמן בתוך השמיכות אלמלא אימו הייתה נחושה להוציא אותו מהבית לכמה שיותר שעות מהיום. הוא הבין שהיא לא רצתה שיפריע לה וקיבל זאת בשלווה, למרות שמיסטר פני התרגז נורא.
פרמינט לא טרח לשאול למה. הפינגווין הזה תמיד היה מוזר.
בבקרים, כשפרמינט התעורר, הוא אמר בוקר טוב לכל הבובות שלו ולאחר מכן ירד לאכול. רוב הזמן, הוא היה עסוק יותר בלבהות בדולפינים בטפט המטבח מאשר בביצוע פעולת האכילה. הוא תהה מאיפה הם, איך קוראים להם, אם הם חלק מאגדה לא מוכרת - סיכוי קלוש, כי פרמינט הכיר את כל האגדות הנפוצות וקצת יותר מזה. הוא היה בטוח שהוא יוכל להמציא להם אגדה מקורית משלהם, אם הם ירצו.
לאחר הארוחה, הוא יצא מהבית ללא כל תלונה נשמעת. הוא דאג לקחת איתו כריכים וכמה מהספרים האהובים עליו ששינן בעל פה, כדי שיהיה לו משהו לקרוא מתחת לצל אחד העצים. הוא ראה את אימו מתבוננת בו מהחלון בקומה השנייה ונופף אליה ביד שמחזיקה את מיסטר פני כדי שהיא תדע שהוא בסדר.
לפעמים היה חתול קוצני ושחור ברובו שהצטרף אליו כשקרא (או אולי חתולה; פרמינט לא טרח לבדוק). היה לו קולר שסימן אותו כחתול בית, אבל האותיות עליו היו משופשפות מכדי שפרמינט יוכל לקרוא אותן. הוא תהה למה הבעלים של החתול לא דאג להחליף את הקולר.
מבחינה טכנית, לא היה לו שם. זה אמר שפרמינט היה חופשי לקרוא לו כפי שרצה, והוא החליט על פינגווין. לא היה שמץ של דמיון בין החתול לבין כל פינגווין שכיבד את עצמו, אבל זו הייתה החיה האהובה עליו. הוא ידע שליני היה צוחק מבחירת השמות הנוראית שלו אם היה כאן, וזה קצת עזר לו להחליט לטובת השם.
מיסטר פני נתן לו מבט מסתייג מעורפל, אבל פרמינט ידע שזה רק כי הוא קינא שהוא לא היה הפינגווין היחיד יותר.
בימים שבהם פינגווין לא הגיע, פרמינט נותר לקרוא לבד. הוא לא באמת היה לבד, כי היה לו את מיסטר פני שהוא יכל להקריא לו את שורות הדיאלוג או להתלהב יחד איתו כשהגיבורים ניצחו, אבל זה עדיין היה קצת יותר משעמם. זה היה בסדר; פרמינט יכל לכבד את הרצון של מיסטר פני להיות בשקט, וזה היה טוב בדיוק כמו חתול שילל בהתלהבות כשהדרקון האמיץ הציל כפר שלם.
אם פרמינט היה לוקח רגע לחשוב על זה, הוא יכל גם ליילל ברעב. לינט (לא לינט החדשה - לינט של פעם, שאהבה לבלות איתו ולא תמיד כעסה) הייתה אומרת שהוא לגמרי ילל ברעב, אבל לינט לא הייתה כאן אז פרמינט יכל להחליט מה שרצה. פינגווין תמיד לקח לו את הכריכים, בכל מקרה, אז זה לא יכל להיות זה.
כשהשמיים החשיכו והכריכים שהביא נגמרו כולם, הוא היה חוזר הביתה ואוכל ארוחת ערב (לאוכל היה טעם די נורא לאחרונה, מספיק כדי שינסה להקיא את רוב המאכלים אל תוך הכיור בשירותים אחרי שיסיים, אבל הוא השתדל לא להתלונן ולאכול את מה שהביאו לו. פרמינט לא רצה להיות כפוי טובה - אימא שלו עברה מספיק).
לאחר שתחב את עצמו בתוך המיטה וסידר את הבובות שלו, הוא היה מספר לליני את כל הפרטים על יומו כדי שאחיו לא יפספס כלום. הוא סיפר לו גם על היום של לינט, כי היה בטוח שליני סקרן לשמוע גם עליה, ובסוף תמיד אמר שכולם היה עצובים בלעדיו ושאפילו מיסטר פני היה קצת יותר מדוכדך מבדרך כלל.
היו הרבה דברים שהוא לא אמר. הוא לא אמר שלינט לא עצמה בלעדיו, או שאימא כמעט ולא חייכה, או שאבא שקע בתוך ספר הקולינריה שכתב כדי להתנתק מכולם עד כדי כך שהוא כבר לא אפה יותר. הוא לא אמר את כל זה, כי ידע שזו לא הייתה אשמתו של ליני שהוא לא יכל לחזור לבקר מלמעלה ופרמינט לא רצה לגרום לו להיות יותר עצוב ממה שכבר היה.
כשסיים לדבר, הוא אמר לילה טוב לכולם.
פרמינט ידע שאם אי פעם יופרד ממשפחתו לתמיד, הוא ירגיש יותר עצוב ממה שאי פעם הרגיש. יותר עצוב מהיום שבו הביא את הבובה החדשה שלו לבית הספר והילדים האחרים החליטו לזרוק אותה לאסלה ולהוריד את המים, יותר עצוב ממה שהיה כשגילה שפיות לא אמיתיות, יותר עצוב משהרגיש כשאימא ואבא הושיבו אותו ואת לינט לשיחה והודיעו להם שליני לא שרד את תאונת הדרכים.
יותר עצוב מכל הפעמים האלה ביחד.
זו הייתה ההחלטה הטובה ביותר לספר לליני הכל על הדברים הטובים ולא לומר מילה על הדברים הרעים, החלטה שהתאימה לאח הטוב שהוא רצה להיות, והוא חשב על ליני לבדו וקיווה שזה היה שווה את זה, קיווה שליני הצליח לשמוע אותו, קיווה שידע שהם עברו דירה כדי שלא ימשיך לנסות להקשיב לפרמינט דרך הבית הקודם ויפספס את הסיפורים שלו.
לנתח את המצב, לתעדף ולפעול. בתעדוף, רגשותיו של פרמינט תמיד היו פחותים משל השאר. לפעמים הוא הרשה לעצמו לחשוב על עולם בו יהיה שווה אליהם ורגשותיו יורשו לקבל יחס זהה לשלהם. אבל העולם הזה לא היה קיים, אז הוא דמיין שהיה בובת בד עם כותנה בין אוזניו ועיני כפתורים שחורות ובוהקות, בדיוק כמו של מיסטר פני, ורגשותיו כבר לא היו חשובים כי לבובות אין כאלה.
והוא חשב עליו ועל מיסטר פני יוצאים להרפתקאות נהדרות ומצילים אנשים והופכים לאגדות משל עצמם, צמד בובות שדבר לא היווה מכשול בעיניהם. צמד בובות שתמיד עשו את הדבר הנכון.
צמד של גיבורים.
ואז, הוא נרדם.