פגישה משונה

אוגוסט צעד לעבר המכולת של לוסי.

הוא כבר בן 13, הוא גדל.

הוא כבר למד לא להתבייש בפנים שלו, שאנשים מופתעים, וזה בסדר, זה רגיל.

הוא נכנס למכולת והלך לעבר מוצרי החלב. ליד כל המעדנים הוא ראה משהו שדיי המם אותו.

ליתר דיוק, זה היה מישהו.

ג'וליאן.

הוא נעצר, שואל את עצמו אם לומר שלום או לברוח.

הוא החליט לברוח, אבל אז נתקל בלוסי.

"אוגי! מתוק, לאן אתה בורח? אתה יוצא מפה בלי לקנות כלום? טוב, אז רגע, אני יביא לך סוכריה. חכה פה, אל תזוז, אני כבר באה עם סוכריה מתוקה." היא אמרה בשמחה

ואוגי, אובד עצות, נשאר במקומו.  לפתע נשמע קולו של ג'וליאן, ואוגי הסתובב במהירות, בלי לחשוב.

. "-יודע, זה יעזור לי וכל זה, אבל זה מביך רצח! אם אחד מהחברים שלי ייגלה, אני מת." "חמודי, אני יודעת אבל אתה-" אימו נעצרה.

הם עמדו בדיוק מול אוגי.

ג'וליאן לא ידע מה לומר או לעשות. הוא רצה לקבור את עצמו מרוב בושה.

'אוי לא. אוי לא לא לא לא לא. אוי. שיט. מה הסיכויים. לא הגיוני, לא, בכלל לא.' ג'וליאן ואוגי חשבו.

'מה אני עושה עם עצמי? לעשות כאילו אני לא מזהה את הילד הזה? לא. רעיון גרוע. אני יודעת, אני אנסה להיות מנומסת."

"שלום, אוגוסט! מה אתה עושה פה?" היא אמרה בקול הכי נחמד שהצליחה להשיג.

"אממ, אני? אני, אה, קונה לאימא שלי חלב. אה. כן. מה אתם עושים פה?" אוגי הרגיש כאילו הוא עומד למות.

"כמה יפה מצידך! אנחנו בדרך לפסיכו-" "אימא!"ג'וליאן סינן. "מה אמרתי?" היא קפצה בבהלה.

"היי, אוגוסט. אנחנו בדרך לדודים שלי, שגרים פה בסביבה. מה שלומך? אתה גר כאן?" ג'וליאן הצליח לומר כאילו לא קרה כלום.

"כן. אני בסדר. מה נשמע." הוא מילמל.

"מה אמרת?" ג'וליאן לא שמע.

"כן, אני גר פה. ואני מרגיש בסדר.מה איתכם?"

"אנחנו גם כן, בסדר."

"טוב, ביי, גוליאן, היה כייף לפגוש אותך."

"ביי, אוגוסט."

אוגוסט התקדם לעבר המוצרי חלב.

הוא שם חלב אחד בתוך שקית ירוקה וחשב- "איך בשביל שקית חלב אחת יצא לי לפגוש אותם. איך."

הוא הסתכל לאחור. ג'וליאן ואימו שילמו ויצאו מהחנות.

הוא צעד לעבר הקופה, כשלפתע גוליאן התקרב אליו בריצה, מתנשף.

"אוגי, רציתי לבקש סליחה על לפני שנתיים."

אוגי הסתובב, מופתע.

"אני סולח. זה היה מזמן, ג'וליאן. היינו קטנים."

"כן, צודק. עדיין תודה. להתראות."

"אוגי! לאן הלכת? אה, והינה החבר שלך! שני סוכריות מתוקות לשני ילדים מתוקים!" לוסי הגישה להם שני סוכריות אדומות.

ג'וליאן הסתובב וצעד לעבר פתח החנות.

"ביי, ג'וליאן! ותודה!" אוגי קרא אחריו.

"תודה לך! ביי!" ג'וליאן נעלם מתחת למטרייה סגולה עם פרחים שחורים.

אוגי שילם על החלב ויצא מהחנות כשהוא מודה ללוסי.

הוא הרגיש מאושר לגמרי.