מאורסת

"אימא! את מקשיבה רק לעצמך!" צעקתי בכעס.

"נכון רוז, אני, בניגוד אלייך, מקשיבה למה שיש לי לומר!" אמרה אמא שלי, הרמיוני גריינג'ר, שרת הקסמים.

"חשבתי שלא משנה לך עם מי אני יוצאת." אמרתי בזעם.

"זה שונה רוז, הוא-"

"מסלית'רין? הוא בלונדיני? או בגלל שאבא לא סובל את אבא שלו?" קטעתי את אמא שלי.

"הוא מאלפוי, רוז! מאלפוי!" אמא שלי זנחה את ההבעה הרגועה והפכה להיות עצבנית בדיוק כמוני.

"אנחנו נהיה ביחד, לא משנה מה תגידו!" צעקתי והאוזנים שלי נהיו אדומות. מתנה קסומה שקיבלתי מהצד הוויזלי שבי, בדיוק כמו מזג חם ושיער ג'ינג'י.

"זה לא יעזור לך לצעוק, רוזלין!" אמר אבא שלי בנימת אזהרה. "אנחנו אמרנו לך כבר, את מאורסת."

"ממש! למי בדיוק אירסתם אותי? לאחד הילדים מהמשפחות של החברים שלכם? אני לא אתארס עם אף אחד מהם! אתם לא יכולים לקבוע שום דבר ללא הסכמתי!" צרחתי.

אמא שלי נרתעה עוד צעד לאחור.

בדרך כלל הם היו מוותרים לי כשהוויכוחים הגיעו לטונים כאלה, אבל ידעתי שהפעם שום דבר לא יעזור לי.

"אין לך ברירה! התאריך נקבע!" אמר אבא שלי וסומק הציף גם את לחיו.

"אתם שקרנים! אני לא מאורסת! וגם אם כן אני אתחתן עם אף אחד שלא אני בחרתי בו!" צרחתי והתעתקתי משם.

התעתקתי ליער שהיה קילומטר מהבית של דודה ג'יני ודוד הארי.

כעסתי על ההורים שלי. למה הם לא יכולים להיות יותר מבינים?

קול פיצוץ של התעתקות נשמע וג'יימס, בן דודתי, צנח לידי.

"צרות בגן עדן?" שאל.

"ממש גן עדן" רטנתי.

"שמעתי שאת צריכה שיחת עידוד" הוא חייך אלי.

"איך זה שאתה תמיד נמצא בשביל לעודד אותי?" שמתי את ראשי על כתפו.

"בשביל זה אני בן דוד שלך" הוא אמר.

בן דודה" תיקנתי, והוא גיחך.

אני וג'יימס אף פעם לא היינו קרובים כמו עכשיו.

רק אחרי שהוא סיים ללמוד התקרבנו כך. עדיין אין לי מושג למה.

"מה אני אעשה?" מלמלתי אחרי שתיקה קלה.

"תראי, אני די יכול להגבין מה ההורים שלך אומרים,הוא מאלפוי, גם אני שונא אותו וכל המשפחה." הוא אמר.

"הי... תדבר קצת יותר יפה הוא עדיין החבר שלי!" נתתי לו מכה בזרוע.

"ואת עדיין בת דודה שלי וזה אומר שאסור לך להרביץ לי." הוא אמר והחל לדגדג אותי.

אחרי כמעט שעה של דיגדוגים וצחוקים שנינו שכבנו צד אל צד על האדמה, מותשים לחלוטין.

"אני מניח שתבואי לישון אצלנו..." הוא אמר וחייך.

"אני מניחה שכן" מלמלתי.

בתור ילדה תמיד ישנתי אצל משפחת פוטר בחדרה של לילי כשהוריי רבו, מה שקרה די הרבה. 

עם הזמן הפסקתי ללכת לישון שם, והם הפסיקו לריב, ואם הייתי רבה עם ההורים שלי לא ישנתי יותר עם לילי אלא עם ג'יימס. הוא תפס את יד, והתעתק יחד איתי לחדר שלו.

"הרבה זמן לא הייתי פה." אמרתי ונשכבתי על המיטה.

"את לא באה לבקר אותי." רטן.

"אני אבוא יותר!" אמרתי.

"אני בטוח." הוא גיחך.

"אני הולך להודיע להורים שלי" אמר ונעלם מחוץ לדלת.

"עם מי רבת עכשיו?" שאל אלבוס שנכנס לחדר.

"מה, לא שמעת?" שאלתי, מופתעת.

"כולם שמעו, היית צריכה לראות את אבא שלי, הוא התפוצץ מצחוק, הוא אומר שאת פשוט צפויה לפעמים." אמר אלבוס.

"אני רואה שאני נושא שיחה מעניין אצלכם." אמרתי והזעפתי פנים.

"את רצינית? אתם הנושא הכי חם שיש! אפילו בנביא היומי כתבו עלייך ועל סקורפ! ברצינות, נראה לי שאני אתחיל להכחיש קשר אלייך." הוא גיחך. "בכל מקרה, מעניין מה יקרה שנחזור לבית הספר?"

ג'יימס נכנס לחדר, עם ינשוף על כתפו ומזרון וכרית בידו בעניים מצומצמות. "צוציק, עוף לי מהחדר."

אני אלך לי עכשיו. מרצון לגמרי!" רטן אלבוס ויצא מהחדר.

ג'יימס הניח את המזרן ועליו את הכרית, הושיט לי את המכתב שאחז הינשוף.

"החבר שלך." הוא אמר.

לקחתי את המכתב ופתחתי אותו. 

רוז היקרה,

אני חייב לדבר איתך.

ניפגש בסימטת דיאגון מחר בשעה 10:00 בגלידרייה האהובה עלייך.

אוהב אותך,

סקורפיוס.

		הפרק הבא