השיטה הצוננת

מציינת שלא אני כתבתי את זה, אלא חברה שלי היא אמרה לכתוב: "נעה המדהימה והטרגית, שהיא פוטרהד ממש גדולה ומין הסתם הפאנפיק האהוב עליה הוא הארי פוטר והשיטה הרציונלית" וגם (כמובן,) היא אוהדת רייבנקלו, בדיוק כמוני, וגם אני רוצה להודות ל"שלג100", "המלחמה ממשיכה" ו"טליה וייץ" - שלוש ילדות מדהימות שיצא לי לפגוש באתר במקרה("שלג100" ו"טליה וייץ" מהכיתה אבל סבבה, תזרמו). טוב, הנה הפרק:

לינדה חלפה בין התאים, היא חיפשה אחר תא פנוי ושקט. על פניה הייתה הבעה קרה כקרח. רוב הילדים נרתעו ממנה, והתלחששו בקול, והצביעו עליה. לא באמת היה לה אכפת מזה. היא שמעה מעט משיחתם: ״אתה תגיד!״
״לא, תעשה את זה אתה״
״טוב, אז שדיקון יעשה את זה!״
״מה? למה אני?״
״כי אנחנו חייבים לדעת…״
״אבל אני מפחד!״
״לך!״
קבוצת הילדים שדיברה נראתה בערך כאילו היא מתחילה את שנתה השניה בהוגוורטס.
הילד ששמו, לפי מה שהצליחה לקלוט משיחתם, היה, די-משהו, התקרב אליה. ״שלום,״ הוא אמר לה. ״אני דיקון, ואלה החברים שלי״ הוא החווה לכיוון שני הבנים האחרים. ״רוצה לבוא לתא שלנו?״, שאל. ״הוא ריק?״ אמרה הילדה בציניות. ״הוא ריק חוץ מאיתנו…״ אמר דיק-משהו. ״אז לא תודה, אני מחפשת תא ריק״ אמרה הילדה והמשיכה. או! תא ריק! תודה לאל! אבל רגע, היה שם משהו מוזר… זה היה נראה כאילו… כאילו שהאוויר… זז? כאילו יש זיקית אנושית שזזה בחדר. 
היא ישבה בתא, והתעלמה מהתופעה המוזרה. בטוח יש לזה הסבר מדעי. היא ישבה בשקט ופתחה את סיפרה: ״תורת הקוונטים״ ונראתה מעוניינת מאוד. היא הרגישה את הרכבת עוצרת ומהר מאוד התלבשה בגלימת בית הספר. היא הלכה בסירות, למרות שאמרו להתחלק לרביעיות, היא מצאה את עצמה רק עם ילד אחד. ״שלום״ אמר הילד, ונראה חושש. ״היי״ אמרה הילדה בשעמום, כאילו אין בה רצון להמשיך את השיחה. ״אממ, את בת מוגלגים?״ שאל הילד. ״אני? ילדת מוגלגים? מה פתאום!״ אמרה בציניות. הילד הסתכל, ולהפתעתה הרבה - חייך.

		הפרק הבא