ההלוויה של פרד וויזלי.

היי, אחריי שאתם קוראים את הפאפניק אשמח שתמליצו עליו, תרשמו אליו ותוסיפו תגובות...

"אחי התאום היה בשבילי הכל. הכל. אני לא יכול לתאר איך הלב שלי- של כולנו! פשוט נשבר לרסיסים בעקבות מותו של אחינו היקר והאהוב, פרד."

קולות של התייפחות נשמעו ברקע. ג'ורג' ירד מהבמה ואת מקומו תפסו מולי וארתור, מולי רועדת בידיים של בעלה.

"תודה רבה, ג'ורג'. אממ. אני רוצה להביע- קשה לי נורא- אוי. טוב, כמו שג'ורג'בני אמר, אי אפשר, פשוט אי אפשר. קשה, קשה. פרד היה ויהיה דמות מעוררת השראה מבחינתינו.

תמיד נתרם לעזור, תמיד תמיד צוחק, שמח. אני זוכר את כל הפעמים שכעסתי עליו בגלל התעלולים שעשה. עכשיו אני רוצה לכעוס עליו שוב. בתור אבא. אבא אוהב ומגן."

"סונורוס."מולי לחשה וניגבה את דימעותיה.

"אני יודעת איך כולכם- סליחה, רובכם, זוכרים את פרד. בתור אחד כזה שעושה תעלולים, וכל הזמן צוחק ומצחיק. אבל אני, אימו, יודעת איזה לב טוב וחם היה לו. הוא ידע לשמח ולרגש אותי במצבים הכי קשים.

אפילו דקה לפני המוות הוא התבדח וצחק. כל הזמן שהוא היה פה- בעולם הזה-" היא השתעלה. "בן אדם טוב הוא היה. אני מרגישה והוא עוד איתנו, ומתגעגעת. כבר עכשיו. אני מרגישה אותו לוחש לי-

'אימא, אל תבכי. אני עוד איתך.' והלב שלי, לב של אימא-" פה נשבר קולה ובכי חדש נפתח.

"אם מישהו רוצה לבוא להספיד את בני, הוא מוזמן בשמחה." ארתור אמר וירד מהבמה כשהוא תומך במולי.

ג'יני הסתכלה על הארי. פניה היו מוכתמות בדמעות. היא ראתה את רצונו בעיניו.

"לך, הארי." היא מילמלה. "דקה אני חוזר." הארי ענה, חיבק אותה חיבוק אחרון וצעד לבמה.

קולו הידהד למרחקים אחרי שכישף את גרונו.

"אני זוכר שפעם ראיתי את פרד וג'ורג' עם ילד קטן, תומכים בו, עוזרים לו ומעודדים אותו. רק אז הבנתי שאולי פרד לא רק- אה. איך אני יגיד את זה. מצחיק. יש בו גם רגש חם, ו- אני לא יודע איך לתאר את זה.

משפחת וויזלי תמיד היו בשבילי כמו משפחה. פרד היה כמו אחי הגדול. שכעסתי כעס איתי, וזה זכור לי מהקוודיץ'.  אני לא יכול לעלות עכשיו את כל זכרונותי ממנו, אבל אני רק יודע שהוא תמיד יישאר עמוק בתוכי."

הארי ירד מהבמה והלך לכיוון ג'יני ורון.

הוא שם את ידו על כתפו של רון וחיפש במבטו את ג'ורג', רק שזה לא נמצא.

"איפה ג'ורג'?" הוא שאל, נימת דאגה מתגנבת לקולו.

"לא יודע." רון אמר ושיהק. ג'יני ניראתה בעולם אחר.

"אני הולך לחפש אותו."

"בהצלחה רון מילמל והארי צעד לעבר הדלת.

הוא נכנס ל'מחילה' והציץ בכל החדרים. לא היה שם איש.

הוא צעד לכיוון המחסן, ושם גילה את ג'ורג' ואנג'לינה מתמזמזים, כשדמעות יורדות מענייה של אנג'לינה.

עניהם היו עצומות ושפתותייהם דבוקות זו לזו. הם בכלל לא הרגישו בהארי.

הארי עמד שם, המום, בלי יכולת לזוז. רק כשקלט שהוא נדחף לפרטיות של אנשים הוא יצא מהמחסן בשקט, נזהר שלא ישימו לב אליו.

הוא חזר לרון וג'יני, ולחש לרון באוזן-

"תגיד, פרד ואנג'לינה היו ביחד? כאילו- חברים?" שאל.

"מה?" רון ענה בהיסח דעת.

"אנג'לינה ופרד היו חברים?" הארי אמר בלי סבלנות.

"אממ... כן, ניראלי. ג'יני אולי יודעת."

"הא? אני? דיברת אלי?" ג'יני שמעה את שמה והתעוררה לחיים.

"לא משנה." הארי אמר וניסה לשכוח ממה שראה ולהקשיב לפרופסור מקונגל שדיברה כרגע.

"-את התעלולים שפרד וג'ורג' עשו, ומצתמררת. איך יכלתי לצעוק על ילד כל כך טהור? אני מקווה ויודעת שכולנו נזכור ולא נשכח את פרד, תלמידנו, ילדנו, אחינו וגיסנו." היא ירדה מהבמה לקול בכי רועש.

"אוי, כל כך עצוב ומרגש, כל מה שאומרים פה על הבמה." פלר התקרבה מוחת דמעה ומחליפה את האות ה' בא'.

הם נעצו בה את מבטם ולא הרגישו בכך.

"איפה ביל?" ג'יני שאלה וגיהקה.

"מדבר בעל הבמה. את לא שומעת אותו?" פלר הצביעה בסנטרה על הבמה.

"אני? מה?" ג'יני אמרה בחולשה.

"אני ילך להכין לך כוס תה חם." הארי אמר והלך למחילה.

פלר הלכה אחריו בשתיקה.

הארי פתח את הדלת וניגש לשולחן הכיבוד. תוך כדי שהוא הכין לג'יני את התה פלר פנתה אליו.

"אה, הארי?" היא אמרה בהיסוס.

"כן?" 

"אני יכולה לספר לך משהו?"

"בטח. דברי."

"שב רגע על הספה."

"אוקי..."

"אני בהריון!" היא סיפרה בהתרגשות.

"באמת?!" הארי הניח את התה בזהירות ובהתלהבות.

היא הינהנה.

"אני יודעת שאולי זה לא הזמן המתאים, אבל לא יכולתי שלא לספר! אני כל כך מתרגשת!"

"וואוו, זה באמת מרגש. זת'ומרת, שיהיה לכם תינוק." הוא מילמל ולא ידע מה לעשות עם עצמו.

לפתע פלר ניגשה אליו וחיבקה אותו.

"הארי, אני יודעת שלך לא היה הורים. אז רק רציתי לומר שאני מצטערת על זה." היא לחשה לו באוזן.

"אממ... תודה." הארי הופתע.

היא השתחררה ממנו.

"אני ילך להביא לג'יני את התה." הארי אמר במבוכה ויצא מהבית.

הוא התקדם לעבר רון וג'יני והגיש לג'יני את התה.

הארי התבונן בג'יני וריחם עליה.

היא הייתה ניראת כל כך אומללה.

הפנים שלי היו מוכתמות מדמעות ואפיה היה אדום מרוב קינוח.

הוא לקח את ידה ולחץ אותה לחיצת עידוד. היא השיבה לו בלחיצה חלשה ושמה את ראשה על כתפו והוא הניח את ידו על גבה.

הם עמדו כך, מחובקים ומקשיבים חלקית לפרסי, שדיבר כעת על הבמה.

"-אחי היקר מת לנגד עניי. לא אוכל לסבול את המחשבה שזה היה קורה גם לעוד מישהו ממשפחתי, וזה מרגיש שפרד מת במקום כל אחד אחר." פרסי דיבר בשפתו הגבוהה.

הרמיוני התקרבה לעברם. "אוי, פרסי מדבר כל כך יפה!" אמרה, מוחה דמעה. "רון, אתה בסדר?" היא שאלה ברכות שלא הייתה אופיינית לה יותר מידי.

"מה? הא. כן, אני חושב." היא הביטה בפניו מבט ממושך ולפתע חיבקה אותו. מופתע, הוא חיבק אותה בחזרה.

הם התנתקו והביטו בפנים זה של זה, ואז הצמידו שפתים במהירות, בנשיקה השנייה שלהם לביינתים.

איש שהארי לא הכיר עלה על הבמה והכריז שההלוויה הסתיימה, וכולם יכולים ללכת.

הם חזרו לבית, משאירים את שאר העבודה לדודים של רון.

ג'יני הלכה למיטה, הארי תומך בה. הוא נשק ללחייה לפני שיצא, כולו אהבה אלייה.

כל משפחת וויזלי הלכו למיטות. הארי, שישן אצלם באותו היום, ישב בספה, נזכר בתעלולים של פרד וג'ורג' ויודע שכבר לא יהיו כאלה יותר, לפחות לא עם פרד.

ג'ורג' התיישב לצידו, מושיט להארי ספל תה.

אוקי זהו לביינתים...

להמשיך? כתבו בתגובות, אני מחכה לזה!