המכשפה החדשה

כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג אין לי שום כוונה להרוויח משהו מהפאנפיק הזה

...

אני מאיה והסמטה החשוכה והמלוכלכת שליד בית הקפה T-Bones Cafe באנגליה  היא הבית שלי, טוב, הייתה הבית שלי, עד היום...

הכול התחיל  בבוקר רגיל לגמרי. השמיים המעוננים והרחוב הריק נתנו לרחוב מראה נטוש. והחלונות שבבנייניי הלבנים חוסו לגמרי בווילונות. ישבתי לי על גג בית הקפה שצמוד אל הסמטה שלי ואכלתי כריך.  פתאום שמעתי כל דק עם מבטא בריטי חזק  "הי, ילדה רדי משם! אמא שלך אמרה לי לקרוא לך!" הסתכלתי למטה, עמדה שם אישה חמורת-סבר שלבשה גלימה בצבע ירוק-אזמרגד והרכיבה  משקפיים מרובעים ושערה השחור היה מתוח ואסוף בפקעת הדוקה שללא סופק קראה לי.

אבל אני ידעתי שאין לי אמא, וגם לא אבא, איבדתי את שניהם בתאונת דרכים כשהייתי בת 10.

"אין לי אמא!" צעקתי בחזרה "סליחה, התכוונתי אבא שלך" תיקנה את עצמה האישה "בואי למטה, הוא מחקה בהמשך הרחוב" האשה כנראה לא הבינה שעליתי עלייה, או שהיא חושבת שאני מאוד מטומטמת, "אין לי גם אבא!" צעקתי, ככה אין לה דרך להוריד אותי למטה, היא יודעת שאני יודעת שהיא מנסה לעבוד עליי ולבוא אליה, למרות שכבר קלטתי את זה כבר בפעם הראשונה שהיא קראה לי. היא יכולה רק לעזוב אותי בשקט.  איך שאני טעיתי..

הסתכלתי  שוב למטה בשביל לראות אם האישה באמת הסתלקה וכל מה שראיתי היה רחוב מלוכלך וריק בלי זכר לאישה. נשמתי בהקלה. ולא שמתי לב לחתולת רחוב מנומרת עם ריבועים שחורים מסביב לעיניים שעלתה לגג בית הקפה שבו ישבתי. הרי איך עשים לב לחתולי רחוב? אני רגילה אליהם! אני רואה הרי אלפי חתולי רחוב כל יום.

בכל מקרה, החתולה התגנבה מאחורי, אבל אז, זו בכלל לא הייתה חתולה! זאת הייתה אותה האישה עם הגלימה!

האישה השתעלה בשביל למשוך את צומת ליבי, קפצתי מרוב בהלה וסובבתי מיד את ראשי עליה.

"מי את?!? מה את רוצה ממני?" נבחתי עליה. אך האישה נותרה רגועה. "שלום, אני פרופסור מקגונגל" היא אמרה בקור רוח.

"ומה את רוצה ממני?!?" צרחתי, וחששתי שהרגישה את רעד הפאניקה הברור שבקולי. "אני כאן כדי להזמין אותך לבית ספר מיוחד" היא אמרה "בית ספר לקוסמים ומכשפות"

"בית ספר?" שאלתי "אין סיכוי" (אני רוצה להזכיר לכם ולכן כאן שלא התרגשתי מ"קוסמים ומכשפות" כי לא ידעתי מזה קוסמים או מכשפות. ולכל הקוראים והקוראות שמופתעים עכשיו אני רוצה להזכיר שאני הומלסית ומעולם לא קראתי או שמעתי על הארי פוטר) "לצערי אין לך ברירה" היא אמרה. "בטח שיש לי" אמרתי והתחלתי לקפץ לבניין שליד וזה אחריו. האישה לא באה לרדוף אחרי, היא אפילו לא עשתה צעד. היא רק החזיקה במקל שהיה בידה ונפנפה בו מעיין נפנוף מוזר ופתאום כל גופי נעצר ולא יכולתי לזוז.

האישה התקרבה אליי ואמר "לא, נראה לי שאין לך." והושיטה לי שני מכתבים. אחד עבה וכבד. עשוי קלף צהבהב שעליו היה כתוב בעט ירוק מבריק:

גברת מ. גרין

הקופסה המקומטת של משלוחי קמח

 הסמטה שליד T-Bones Cafe

פרסר רד 18

ארית' שבלונדון

והמכתב השני היה קליל ביותר עשוי קלף לבן אם בליטה בטוחו.

"המכתב הראשון מכיל את ההזמנה שלך להוגוורטס. הבית ספר, יחד עם הסבר על כל הדברים שצריך לקנות וכרטיס נסיעה ברכבת לבית הספר. השני מכיל שני כפטורים שיביאו אותך אל התחנה שמימנה יוצאת הרכבת ואל סמטת דיאגון שבה תוכלי לקנות את חפציך להוציא את כספך מכספת הוריך ולישון בפונדק הקלחת הרותחת. אני אאזור לך בכל" היא אמרה "ולמה לי לבטוח בך?" שאלתי "כי אין לך ברירה היא אמרה.

וככה היא הושיטה לי את ידה והחזיקה ביד שלי והתעתקנו משם בקול נקישה.

...

זה הפאנפיק הראשון שלי אז אני מקווה שיצא בסדר...         ת"ב?