להציל את בוב חלק א

הנה אני קופץ לבור העמוק בעולם (בפעם השנייה)

שבועיים לפני כן

אני מסתכל סביבי אני מוקף בשטחים ענקיים של חול ואבנים דוקרות לידי זורם נהר עשוי אש והעננים כולם אדומים כדם, זה הוא טרטרוס המקום העמוק ביותר בעולם המתים.
אני שומע צעקה אבל אני לא רואה אף אחד שצועק ועם זאת אני מזהה את הקול. זה הוא הקול של בוב הענק שעובד בטרטרוס כמנקה (אני מודה זה אירוני מאוד).
בפעם האחרונה שראיתי או שמעתי את בוב זה היה כמעט לפני שבע שנים, הוא עזר לי ולאנבת' לעלות חזרה לעולם בני האדם לאחר שנתקענו בטרטרוס אבל הוא היה חייב להישאר מאחור, אני הייתי חייב להשאיר אותו מאחור, מעולם לא סלחתי לעצמי על זה.
"פרסי" בוב צועק וברקע יש רעש של צרחות וצעקות
"פרסי הם מחזיקים בי... הם יפתחו אותם שוב בעשירי לאוגוסט והכול יקרה מחדש... הם לא יוכלו למות... אתה חייב לרדת... פרסי! פרסי!
אני מתעורר אנבת מנערת אותי ואני מזיע כולי "דיברת מיתוך שינה שוב" היא אומרת "זה שוב אותו חלום?" "כן" אני עונה.
זה שבת היום אני ואנבת יושבים במדבח בדירה הקטנה שלנו בניו יורק ואוכלים ארוחת בוקר. "אני נוסע לדבר עם כירון היום" "כן חשבתי שתלך" היא אומרת "אני רוצה למצוא דרך לרדת לטרטרוס אם יש כזו" "אני ידעתי שתחפש אחת" היא אומרת " אבל פרסי טרטרוס זה מקום מסוכן את לא יכול סתם לרדת לשם." "אני יודע אנבת אני זוכר את המקום הזה וגם אני לא בדיוק עשיתי כיף חיים שם."
"אני בטוחה, ולכן אני אבוא אתך" אני מוחה אבל היא מתעקשת " אתה לא יכול לשרוד את זה לבד, אף אחד לא יכול." אני מסתכל לה בעניים ואני רואה שהיא כבר החליטה וכשאנבת מחליטה אי אפשר לשנות את דעתה. "אוקיי אז מה התוכנית שלך?" היא מחייכת ובולעת את הכריך שלה "אתה תראה" היא אומרת ויוצאת מהחדר.
זה אחר צהריים חמים היום במחנה חצויים אני רואה חיילים מתאמנים, סאטירים מתרוצצים וסתם זוגות שמטיילים בשמש. אני נזכר בזמנים שאני ואנבת היינו מטיילים ככה וחיוך עולה על פני. " זה יהיה מסוכן מאוד לרדת לשם פרסי, אתה מכולם צריך לדעת את זה. ואם זה היה סתם חלום בלהות ויתברר שירדת לשם לשווא... זה סיכון גדול מאוד לקחת."
"אני יודע כירון אבל זה לא סתם חלום אני מכיר את ההרגשה הזו. אני העברתי בתוך מוחי את כול מה שיכול להשתבש ואני בטוח שזו ההחלטה הנכונה". "אתה יודע שאין משהו שאני סומך עליו יוצר מאשר על תחושת בטן של חייל מיומן" אומר כירון "כיצד אני יכול לסייע לך פרסי?". אני פותח בתשובה אבל אנבת מתפרצת לדברי " אנחנו צריכים לדעת אם שמעת מניקו לאחרונה. או אם אתה יודע איפה הוא?" היא שואלת " שמעתי שהוא לקח על עצמו משימה לפקח על כל הירידות לשאול או לטרטרוס אולי הוא יוכל לעזור לנו." "אכן" כירון מתחיל לענות " ולשאלתך אנבת, אני חושש שניקו יהיה קצת מחוץ להישג יד לזמן הקרוב". "אתה יודע איפה הוא?" היא שואלת בהחלטיות "יש לי סיבה להאמין שהוא ימצא בסביבות מחנה יופיטר" הוא נאנח, "אבל יהיה קשה מאוד לפנות אליו הוא לא במצב ריגשי כזה טוב אנחנו מתקרבים לראש השנה למותה של ביאנקה אתה יודע".

אנחנו במחנה יופיטר מסתובבים בין בתים ברומא החדשה "יהיה נחמד לפגוש את פרנק והייזל שוב אתה לא חושב?" שואלת אנבת "בהחלט לא ראינו אותם שנים" אני עונה. "גם את ריינה לא פגשנו המון זמן אתה חושב שהיא עדיין פריאטור?" "אני לא יודע" אני עונה בכנות. אנחנו עוברים את גבולות רומא החדשה ומחנה יופיטר מתגלה לעיננו אנחנו מתחילים לרדת לכיוון המחנה בעודנו מביטים בנשקיות הרבות או בתי המרחץ הציבוריים. אנחנו ממשיכים קדימה לכיוון האולם המרכזי של המחנה שבו בתקווה נמצא את פרנק הייזל וריינה. אני פותח את דלתות הזהב הגדולות בעדינות על מנת לא להפריע לשום דבר אבל כשאנחנו נכנסים פנימה אני מבין שאף אחד לא היה שם לב אלינו גם אם היינו מעיפים את הדלתות ממקומן. האולם מלא אנשים יותר משאי פעם ראיתי אותו פאונים וחיילים רצים בכול מקום ובלתי אפשרי לאתר אף אחד. לבסוף אני מוצא את ריינה בעיני ומתחיל לפלס דרך בהמון היא בדיוק חותמת על מסמך שאני מגיע אליה מאחור ונוגע בגבה היא מוציאה את חרבה במהירות שלא חשבתי שאפשרית וכמעט מורידה את ראשי. "מי אתה ולמה אתה מתחמק מאחורי גבי?" היא שואלת באיום אני מסתכל בעיניה החדות והיא מחזירה לי מבט ישיר "זה אני ריינה את לא מזהה אותי?" אני שואל היא לא עונה. עיני בוחנות אותה היא לא השתנתה ממש מהפעם האחרונה שראיתי אותה שערה החום אסוף בקוקו נמוך והיא לבושה בבגדיה הרגילים שכוללים שריון זהב וגלימה סגולה שרקומה עליה רקמת זהב של נשר, סמל המחנה. "זה אני פרסי פרסי גקסון" אני אומר היא מסתכלת עלי בעוד מבט זריז ואומרת "אוי פרסי ברור אני כול כך מצטערת לא זיהיתי אותך" ומחזירה את חרבה לנדן. "מה אתה עושה כאן?" היא שואלת בעודה חותמת על עוד מסמך "אני צריך לדבר אתך ועם פרנק והייזל את יודעת איפה הם?" אני שואל "פרנק והייזל יצאו לטייל לפני כחצי שעה אני בטוחה שנצליח לתפוס אותם פלוס לא תזיק לי הפסקה מכול הבלגן" היא אומרת ומפלסת את דרכה בכיוון הדלתות ואנבת.
אנחנו מהלכים בין בנינים ברומא החדשה בדיוק הסברתי להייזל את מצבינו היא מהנהנת ואומרת "אני יודעת איפה ניתן למצוא את ניקו אבל אני לא בטוחה שכדי לך בפרט לראות אותו כרגע" "אנחנו יודעים הייזל אבל זה דחוף מאוד" עונה אנבת "אוקיי אם אתם בטוחים" אומרת הייזל ומובילה אותנו בתוך השדה ". אז ריינה מה זאת הייתה כול ההמולה שם באולם?" שאלתי את ריינה בזמן שהתקדמנו "זה ההכנות לחגיגות השנתיות של אוגוסטוס קיסר כמובן" "אה" עניתי בקצרה כמובן שלא ידעתי שום דבר על זה אבל ידעתי שריינה אל תרצה להסביר אז גם לא שאלתי. לבסוף הגענו לניקו הוא לבש בגדים שחורים וכובע גרב (למרות שהיה חם ביותר). הוא כתב משהו במחברת שחורה והתהלך בין בור לבור בחברת זומבים (אם לא הייתי מכיר את ניקו כנראה שהייתי מופתע אבל מאז ומעולם ניקו העדיף את חברת המתים על פני האנשים החיים). "עדיף שרק אני פרסי ואנבת נפנה אליו הוא לא נראה במצב רוח ממש טוב כרגע" הודיעה הייזל והחלה להתקדם לעבר הבור שניקו בחן אני ואנבת התקדמנו במהירות מאחוריה. "היי ניקו תראה מי הגיע" אמרה הייזל בקלילות "מי הוא שאל בלי להוריד את עינו מהמחברת "אילו פרסי ואנבת ניקו הם צריכים לדבר אתך" היא הוסיפה ניקו הסתכל עלי ואני הסתכלתי על הבור אזרתי אומץ וקיוויתי נואשות שניקו לא ידחוף אותי אל תוך הבור הזה, "היי ניקו" אמרת בהיסוס.