יומנה של צ'ו

יומני היקר ביותר, שלום.

זוכר שסיפרתי לך שהארי הזמין אותי לדייט ביום האהבה? אני חוזרת מהוגסמיד עכשיו. כולם עוד שם.

אוי, יומן, היה נורא!

איפה להתחיל? עוברות לי יותר מידי מחשבות בראש כרגע.

אני חושבת שלא הייתי צריכה לנטוש אותו שם.

לפעמים אני כל כך חסרת רגישות. אבל לא יכלתי לשלוט בעצמי. הוא היה כל כך אטום כלפיי. זה לא בסדר. 

אבל אולי הוא השתדל? אולי הוא פשוט לא הבין, ואם היה מבין שכל מה שאני צריכה זה לדבר איתו על סדריק, הוא היה מקשיב לי?

ואולי זה פשוט קשה לו, ואני זו שחסרת רגישות? אחרי הכל, הוא היה שם. ממש שם. וזה בטח כואב לו, לא פחות ממה שזה כואב לי... בעצם, בטח פחות.

אני כבר לא יודעת. ושוב אני בוכה כמי ילדה. סלח לי, יומני, על הדמעות שמרטיבות אותך. אשתדל למחות אותן.

אני כבר לא יודעת מה לחשוב. הכל מסובך לי. מעבר לכל ספק, אני יודעת שאני אוהבת את הארי. פתאום נראה לי שלברוח כך היה טעות. מה אם לא נשלים לעולם? מה אם הרסתי באופן סופי את היחסים בינינו?

הגאווה שלי פוגעת בי. גם המחשבה על לאבד את הארי, מכאיבה. כמו סכין מלובנת וחדה. 

אני רוצה לחזור אליו, להתנצל, לאהוב אותו.

אבל מצד שני, אני יודעת שלעולם לא אוכל לעשות את זה. ואני שונאת את עצמי על כך. 

שלא תחשוב, יומן, שאני לא יודעת מה אני מפסידה.

אני יודעת טוב טוב, אבל פשוט לא יכולה לפעול אחרת.

איבדתי את סדריק. ועכשיו גם את הארי אני עומדת לאבד. אין כבר איך לתקן.

טיפשה, טיפשה! 

ומה אם אלך להתנצל? להגיד לו שלא הייתי צריכה לברוח, ושאני, למען השם, אוהבת אותו?

אולי אני צריכה לקום ולעשות משהו כדי להחזיר אותו אליי? כמו הנסיכות באגדות הילדים העממיות... שעושות הכל למען האהבה? חוזרות אל אהובן בכל מחיר, בלי לחכות לשום דבר? הן כל כך אמיצות. הלוואי והייתי כמותן.

ואולי אני כן יכולה... במקרה והוא עדיין בהוגסמיד... אילו רק אגש אליו... אולי נותר לי מספיק זמן בשביל לתקן... ואז, אולי, היינו מתנשקים...

אבל אני יודעת שלעולם לא אוכל לעשות את זה. אני לא באמת מאמינה שהמציאות פשוטה כל כך. רק להגיד מילים יפות, לא תמיד פותר הכל.

ולשכוח את הארי? גם את זה בחיים לא אצליח לעשות. 

זה האופי שלו. אני פשוט יודעת שלא אהיה מסוגלת להפסיק להרגיש אליו את מה שאני מרגישה. 

אני מניחה שאני חייבת לך, הסבר, יומני, על איך הכל התדרדר, אז הנה זה.

בהתחלה היה נורא נחמד. הארי היה ביישן, וזה קצת השפיע עליי. בסך הכל נהניתי מאד לדבר איתו. יש לו המון דברים חכמים להגיד. והוא מאד כנה. אני שמה לב.

וגם יפה. העיניים שלו מזכירות לי קצת את הצבע של האיים הטרופיים היפהפיים שביקרנו בהם כשהייתי בת עשר. הכל ירוק ושטוף שמש.

בעצם, לא התכוונתי לפתוח בתיאור על הארי.

טוב, נו, לפחות עכשיו יש לי הוכחה שאני אוהבת אותו בגלל מי שהוא, ולא בגלל שהוא מפורסם, בניגוד למה שאלן גוטרפריד מפיצה לכל הבנות ברייבנקלו. כולם יודעים שזה בגלל שגם היא אוהבת את הארי. אוהבת מאד אפילו.

אני ממשיכה. 

כמו שאמרתי, בהתחלה היה טוב. צעדנו אחד ליד השני, קצת דיברנו על קווידיץ' ועל עוד כל מיני דברים, אבל אז התחיל לרדת גשם. אחד חזק.

החלטנו ללכת לבית הקפה של מדאם פודיפוט. הייתי שם עם סדריק המון פעמים, וגם עם ג'ונתן לפני שנתיים.

בתוך בית הקפה ראיתי את רוג'ר דיוויס, שהציע לי ללכת איתו לנשף כשכבר יצאתי עם סדריק.

הוא התנשק עם אסטוריה גרינגאס מהשנה הרביעית.

בקהל ישבו גם ויקטוריה ג'ייסון (מהפלפאף) עם בראד סטיף, אין לי מושג מתי הם התחילו לצאת, ועוד הרבה זוגות שאני לא זוכרת. 

בכל מקרה, שמחתי שדיוויס והשאר ראו שגם צ'ו השבורה, המתוסבכת עם עצמה, שבזמן האחרון היא רק בוכה, מסוגלת להשיג דייט. ולא סתם דייט, את הארי. 

זה לא ממש משנה, אבל שיראו. 

אני חושבת שכל הזוגות סביבנו התנשקו. הארי נראה אדום ביותר במשך כל המפגש, והעדיף להביט בתקרה במקום בפנים שלי. הסתכלתי על רוג'ר ואסטוריה מתנשקים, קצת כדי לעורר אצלו את הקנאה. אולי לרמוז לו.

אחרי זה ניסיתי לדבר איתו על כל הפעמים שבאתי עם סדריק למקום. לא יכלתי לשלוט בעצמי. הייתי חייבת שהוא יקנא. אולי אז הוא היה מראה לי שהוא רוצה אותי, מוכיח את זה בדרך יותר דומיננטית מאשר לבהות בתקרה ובספלים.

בשלב מסוים הוא הזכיר את הרמיוני גריינג'ר, ואת העובדה שהוא קבע להיפגש איתה בשלושת המטאטאים. 

היום.

אחרי שהוא נפגש איתי.

ניסיתי להבין במה מדובר, אבל הארי לא ממש הסביר לי. למען האמת, הוא ניסה להציג את זה כאילו הוא סתם נפגש איתה, בלי סיבה מיוחדת. ואז הוא אמר משהו שגרם לי להתעצבן עוד יותר.

הוא אמר שהרמיוני הזמינה גם אותי להצטרף אליהם לפגישה. 

אותי! מיד אחרי הדייט שלי ושל הארי! אתה מבין מה אני מספרת לך, יומן? אתה מבין כמה ההרמיוני הזאת חסרת בושה? למה היא לא מסוגלת לקבל את העובדה שאני יוצאת עם הארי! לא היא! ולהזמין אותו לדייט אחריי? 

ומה בדיוק הארי חושב לעצמו כשהוא מסכים להצעה כזאת?! האם זה לא ברור שאני רוצה אותו רק לעצמי, לפחות ליום האהבה?

בכל מקרה, העמדתי פנים שזה בסדר מצידי. במקום לגעור בו, לטשתי מבטים ברוג'ר דיוויס ואסטוריה. הם התנשקו בחשק קצת מוגזם, אבל לא היה לי אכפת. רק רציתי שיבין שאני מעוניינת. אבל הרגשתי שזה לא מספיק.

אז גיליתי להארי שרוג'ר הזמין אותי לצאת איתו לפני שבועיים. אופסי.

אבל הארי לא דיבר, מה שהיה אפילו יותר מעצבן מאשר אם היה אומר שלא אכפת לו.

אמרתי להארי שבשנה עברה הייתי כאן עם סדריק. ראיתי שזה לא מצא חן בעיניו, אבל הוא היה ביישן מכדי להשתיק אותי.  חמוד, בעצם.

רק שהוא עשה טעות כשהחליט להזכיר את הרמיוני גריינג'ר בתחילת השיחה.

לפתע נזכרתי לשאול אותו את מה שרציתי לשאול כבר הרבה זמן, אם סדריק אמר משהו עליי לפני שמת... 

לפעמים אני מקווה שכן... לפעמים אני מדמיינת שהוא אומר עליי המון דברים יפים, ממש ברגעי גסיסתו...  אילו היו לו רגעים כאלה... לפעמים אני רואה אותו בראשי, ממש ברגעים האחרונים של חייו, נאבק להוציא את המילים מפיו:

תמסור לצ'ו שאהבתי אותה...

אני יודעת, זה רומנטי מידי, ואולי לא בדיוק משהו שאדם אומר שניות לפני שהוא מת... לפעמים המחשבות גורמות לי לבכות... 

אה, כן, לשיחה עם הארי. 

הארי לא הגיב כמו שציפיתי. הוא נראה כאילו השאלה מעוררת בו חוסר נוחות; ואז הוא ממש ביקש ממני שאפסיק לדבר על סדריק. 

הייתי בהלם. איך הוא לא מבין, איך הוא מסוגל להיות כל כך אטום? איך הוא לא רואה שאני, בתור החברה של סדריק (לא חשבתי על עצמי באותם רגעים בתור החברה של הארי) רוצה, אפילו צריכה, לדבר על זה עם מישהו? 

אז צעקתי עליו את כל זה. הייתי מתוסכלת מידי בשביל לחשוב בהיגיון, וזאת הייתה אשמתו.

טוב, בערך אשמתו.

כמה זוגות מסביבנו התחילו ללטוש בנו עיניים. בי. אבל כל זה כבר לא עניין אותי. 

הארי דווקא נראה כאילו כל המבטים האלה כן מפריעים לו, וניסה למשוך אלינו כמה שפחות תשומת לב. הוא לחש לי שהוא דווקא כן דיבר על זה. עם רון והרמיוני גריינג'ר! ואיתי לא! 

כל כך נעלבתי עד שממש איבדתי שליטה. אני לא זוכרת אפילו מה עניתי לו, רק שזה היה מלווה בהרבה דמעות. הארי רק הביט בי, מבולבל ומרוחק. נמאס לי כבר מכל זה. רק רציתי לברוח משם. 

למה כל האידיוטים האלה לא התביישו להסתכל בי ככה? הנה, צדקתם, בסדר?! אני באמת לא שפויה! 

אני אפילי לא זוכרת מה עוד הוא עשה, אבל אני דווקא זוכרת את תחושות ההלם והעלבון. כמה שנאתי את הארי באותם רגעים. 

שנאתי וגם אהבתי.

ואז פשוט קמתי והלכתי. לא הבטתי לאחור. הגשם השוטף שבחוץ לא הפריע לי, אלא דווקא עזר לטשטש את קולות הבכי שלי מהעולם.

רצתי כל הדרך עד להוגוורטס, רטובה עד לשד עצמותיי. והייתי חייבת לכתוב הכל פה, ביומן. 

ככה הדייט שלנו נהרס. אני לא יודעת מה הארי עושה עכשיו. בטח נפגש עם הרמיוני גריינג'ר.

ואולי הם מדברים עליי, וצוחקים, אומרים את כל מה שהם חושבים. והארי לא חייב לי כלום, כי אני ברחתי... 

לא. אסור לי לחשוב ככה. אני נושכת את השפתיים כדי לא לבכות יותר. זה כואב. אבל לי אכפת. טיפת דם מרטיבה את האצבע שלי, ואני מבינה שפצעתי את עצמי, בגלל שאסור לי לבכות יותר בגללו. זהו. החלטתי. 

יהיה מה שיהיה, הארי לא יגרום לי לבכות גם הוא. מספיק בכיתי בגלל סדריק. 

אני שונאת את עצמי. הכל נהרס לי. הכל בגללי, אך ורק באשמתי. נמאס לי שכולם נוטשים אותי. אני חייבת לגרום להארי לחזור אליי, לא משנה מה הוא עשה.

פשוט כי אני יודעת שלא אוכל להישאר לבד.

לא עכשיו, לא אחרי סדריק... 

כמובן, תמיד יישארו לי החברות שלי, אבל זה פשוט לא אותו הדבר. אתה מבין, יומן? 

לפעמים אני תוהה, את מי אני אוהבת יותר. על מי אני חושבת יותר? נראה לי שאותו הדבר...

אבל על סדריק אני חושבת בגלל שהוא מת, ועל הארי אני חושבת מחשבות אחרות... מבלבלות... 

אולי אני פשוט לא מרגישה מספיק בטוחה לאהוב עוד הפעם. אולי בעוד כמה שנים, כשהמלחמה עם אדון האופל תסתיים, אולי אז הפצע ידהה. אולי אז אני אצליח לשכוח קצת מסדריק. רק קצת.

אולי אז אצליח לפנות מקום בלב שלי בשביל לאהוב את הארי, באמת, בלי כל התהיות האלה. לאהוב אותו ורק אותו. להפסיק לרדוף אחרי הזיכרון של סדריק... וזה קשה.

אמא שלי תמיד אומרת, להמשיך קדימה...

אבל איך? 

אני רוצה להסתתר מפני העולם. להכנס מתחת לשמיכות, שלא ישאלו אותי שאלות או יטרידו אותי. לפחות שלושה ימים. סתם לשכב פה, ולחשוב... על הארי.... ומה אני רוצה שיקרה בינינו... 

נזכרתי פתאום באיזה פסקה שקראתי מתוך מחזה מוגלגי... אני חושבת שקוראים למחזה רומיאי ויוליה... של אחד ויליאם שייקספיר....

אני אצטט עכשיי את הפסקה, היא הייתה נורא יפה... 

הוא מסתגר, אוטם חלונותיו,

מגיף תריסיו מפני זיוו של אור

ובעיצומו של יום בורא לו לילה.

אני לא מבינה את זה בדיוק, אבל זה מה שאני רוצה לעשות עכשיו. רוצה, אבל לא יכולה.

אני יודעת שתכף כולם יגיעו... ואז אני אצטרך להסביר, ולפרט, שוב לחזור לאותם הפרטים של הפגישה המעוררת בחילה...

אני אהיה חייבת לספר, לא משנה אם אני לא רוצה, הן יוציאו את זה ממני, בסופו של דבר...

החברות שלי יתמכו בי, אין ספק. הן יגידו שהארי היה חסר טאקט, כמובן, ושהוא לא היה צריך לומר את מה שאמר. הן יתקוממו בשמי, ישאלו אותי איך אני, ובסופו של דבר, יפרשו לפניי מגוון נרחב ונוצץ של כל הבנים ה'שווים' בהוגוורטס  בתור תחליף לקשר שנהרס.

אבל אני לא לגמרי בטוחה אם מה שאני רוצה לשמוע...

אני רוצה שאני והארי נחזור.

אני חייבת לעשות הכל כדי שנחזור.

ולא בגלל מה שכולם יגידו.

אני יודעת, זה קצת רגשני, אבל באופן חמוד לא?

ככה אני לפחות, מדמיינת את מחשבותיה של צ'ו.

תכתבו לי אם הפיק נגע בכם.

תגיבו בכל אופן. 

אוהבת,

רוז אמה מילטון

זאת שהתחביב שלה הוא להשקיע