ג'ו

פאנפיק חדש!

כתוב פה משהו בתור פתיחה, קריאה מהנה, לזניה לכולנו! 

בוקר אחד התפרצה ילדה לבית הספר של אבונלי.

המורה ישבה ליד השולחן, וילד אחד היה באמצע איות של מילה מסובכת.

הילדה נכנסה בסערה דרך הדלת והקפיצה את כולם.

הילד הפיל את הגיר, המורה פלטה צווחה קטנה ושאר הנוכחים בחדר הסתכלו עליה בתמיהה. 

הילדה התקפלה, ידה האחת  על משקוף הדלת, והשניה החזיקה את צידה בעוד מתנשמת ומתנשפת. 

אחרי דקה של שתיקה מלווה בהתנשפות שלה היא הזדקפה, ואיפשרה לכולם לבחון אותה בעוד היא מסתכלת עליהם בעינה הצלולות ומלאות ההבעה. 

מעילה היה חום ומרופט. 

נעליה היו משופשפות. 

שיערה היה מבולגן, פרוע וקצר, כל כך קצר שהשערה הכי ארוכה לא הגיעה אפילו עד תנוך אוזנה. 

והפרט המוזר מכל, היא לבשה מכנסיים!

הילדה פתחה את פיה בהיסוס ושאלה במבטא צרפתי מורגש: 

"סליחה? זה הבית ספר של אבונלי? " המורה מיצמצה פעמיים, קמה ממקומה, כחכחה בגרונה, ואמרה "כן. אכן כן. " היא שתקה רגע . 

"שימי את מעילך בחדר המעילים. תלי את כובעך מעליו, ותחזרי לפה." הילדה עשתה כפי שאמרו לה. "טוב, יופי. עכשיו בוא נראה איפה אפשר להושיב אותך.אין לך בעיה לשבת ליד בן, נכון?" 

" לא, לא" ענתה הילדה במבטאה הצרפתי. 

" מעולה. אמיל, " היא פנתה לילד שעמד ליד הלוח 

" אין לך בעיה לחברה לשולחן, נכון?" 

" לא, לא" ענה אמיל, גם כן, במבטא צרפתי. "שום בעיה, מאדאם."  

"מצוין. הניחי את חפצייך ליד השולחן," המורה הורתה לילדה והחוותה בראשה לעבר השולחן השני מאחור. 

 "והציגי את עצמך,  בבקשה."  הילדה הניחה את חפצי איפה שהורו לה ונעמדה מול הכיתה. " אה.. בונז'ור. אני ג'ואן מרשל לגראנד, אני מצרפת, ואני גרה עם אמא שלי פה עכשיו, אה.. אתם יכולים לקרוא לי ג'ו... ו.. זהו. "

"תודה רבה לך מיס.. מרשל לגראנד. שבי במקומך, ואנחנו נמשיך בשיעור." ג'ו הינהנה והתיישבה במקומה החדש, מסתכלת סביבה בסקרנות, בוחנת וחוקרת את סביבתה בשתי עיניים יפהפיות, באף מנומש ובחיוך שובב.