חופשיים

קודם כל חשוב לי להוסיף שפירסמתי את הפאפניק במקום שלא הייתי אמורה לפרסם והוא נהייה ספאם-

לא הבנתי אז מה זה ספאם.

אז סליחה לכולם על כל הספאמים שפירסמתי וויתור זכויות לרולינג.

רון נכנס לבית ומיד הותקף.
"רונאלד וויזלי! מה נראה לך שאתה חוזר הביתה בשעה כזאת!
יש לך ילדים בבית, ואתה יודע - עד שיש להם חופש אתה צריך לנצל את זה, במשך השנה הם בהוגוורטס,
ורק בחגים אתה רואה אותם! אז תהיה קצת יותר אבהיי בבקשה ותתחשב!" הרמיוני קראה בעצבנות.
הוא התיישב בעייפות בספה. "מתי תפסיקי להתקיף אותי שאני נכנס הביתה אחרי יום ארוך בחנות?
את יודעת שהעבודה שם לא הכי קלה." היא הגישה לו כוס מים.
"סליחה. אבל זה עדיין מרגיז אותי. מחר תשתדל לחזור לפחות חצי שעה מוקדם יותר, טוב?" היא ביקשה.
"בסדר. אבל אני לא מבטיח כלום." היא התיישבה לידו והוא נישק אותה בלחי.
"איפה הילדים?" הוא שאל. "אבא שלך קנה להם היום משחשב (מחשב) ולימד אותם להתעסק בו.
מצד אחד זה רעיון טוב כי המשחשב הזה מעסיק אותם, מצד שני...
הם לא באו לטעום היום מי! אתה מבין מה זה אומר?!" היא סיימה בתרעומת.
רון הלך לחדר של הוגו. כשהתקרב נשמעו צעקות. הוא נכנס במהירות והם השתתקו.
"וואוו, זה המשחשב?" הוא התפעל ונגע במקלדת העדינה. "איך משתמשים בזה? אבא שלי דיבר על זה המון שהייתי ילד."
"אני יראה לך, אבא." מיהר הוגו לומר. "לא, אני האחות הבכורה, ולכן אני יסביר לו!" רוז התווכחה.
"זה החדר שלי!" הוגו התעצבן. ורון, שראה לאן זה מוביל, צעק "שקט!!!"
הם השתתקו . "רוז, תסבירי." היא התחילה להסביר לו על המקלדת. "יופי. הוגו, תסביר לי על זה." הוא הצביע על העכבר.
אחרי שהם הסבירו לו רון שאל "ומי בא לטעום מ'העוגת גבינה המפורסמת של אימא?'"
ששלושתם הופיעו במטבח הרמיוני צחקה.
"הם טעמו מהעוגה ולפתע הרמיוני שאלה "שמעת שסבתא של נוויל נפטרה?"
העוגה נתקעה לרון בפה. היא כבר לא הייתה טעימה כל כך.
"ברצינות?! חייבים ללכת לנחם אותו! וואיי, איזה מסכן.. " זה באמת העציב את רון.
"הארי וג'יני יודעים?" הוא שאל לפתע. "לא יודעת. לפעמים אני באמת מצטערת שאין לנו פלאטפון. או שטלפון.
ככה היינו מתקשרים אליהם וגומרים סיפור." היא נאנחה.
"אולי נשים את הילדים אצל אימא של טונקס ונלך לנחם אותו ביחד עם ג'יני והארי?" הוא הציע.
"אני ישלח לה ולהם ינשופים." היא מילמלה. וקמה.
"אבא, זה פרופסור נוויל? הוא מת?" רוז לחשה.
"לא! לא! מה פתאום? זאת סבתא שלו. אוי, מתוקה שלי. " הוא חיבק אותה.
בינתיים הוגו חיסל חצי מהעוגה.
אחרי עשר דק' הופיע הרמיוני. "ג'יני יודעת, הארי לא.
הוא ישן. וכן, אימא של טונקס הסכימה לשמור עליהם. היא גם תשמור על הילדים של הארי. תתארגן. וגם אתם, ילדים.
אתם הולכים לבקר את דודה דרומדה." הילדים פרצו בקריאות שמחה . דרומדה הייתה ידועה כמחלקת
סוכריות רחף וצפרדעי שוקולד.
הם התעתקו לבית משפחת טונקס. הילדים של הארי עוד לא היו שם.
לאחר מכן התעתקו לבית של נוויל. דקה אחריהם גם הארי וג'יני הופיעו שם.
"נורא, נורא..." מילמל הארי, כולו רחמים.
הם דפקו בדלת וחנה פתחה להם את הדלת בעניים נפוחות.
"שלום, שמענו ובאנו." הרמיוני מיהרה לומר.
חנה פתחה את הדלת לרווחה והם נכנסו.
נוויל ישב על הספה. הוא הביט עליהם כלא מרוכז.
"נוויל?" ג'יני שאלה בהיסוס.
הוא לא ענה. לפתע הוא פרץ בבכי.
"אני לא הייתי נכד מספיק טוב! כל הזמן התרשלתי ושכחתי! אני-"
"דיי, נוויל. אתה לא." חנה התיישבה לידו וליטפה את שערו.
הרביעיה התיישבה על הספות, נזהרים לא להרגיש בנוח יותר מידי.
"נוויל, תשמע מה היא אמרה לי בקרב על הווגרוטס: סבתא שלך: "ראית את הנכד שלי?"
אני: "הוא נלחם."סבתא שלך: "כמובן. סלח לי, עליי ללכת לעזור לו."
אתה מבין, נוויל, איך היא הייתה גאה בך? " הארי סיים את דבריו בסערה.
נוויל מיצמץ. "אתם חברים טובים, באמת. תודה שבאתם." היא אמר בחיוך קטן.
זה הזכיר לרון את האגריד, שהיה כבר בערך בשנות השישים של חייו.
הם שתקו, לא יודעים מה לומר.
"נוויל.. אתה זוכר שבשנה השלישית שלנו בשיעור התמודדות נגד כוחות האופל הפכת את סנייפ לסבתא שלך?"
רון שאל בהיסוס. הארי חייך. "ובשנה הראשונה היא שלחה לך כדור זיכרון ובזכותה נבחרתי להיות המחפש של גריפינדור."
נוויל התנער ואמר "הארי, אתה יודע, באותם שנים של 'התרופפות משרד הקסמים' היא אמרה לי -
"להארי פוטר הזה יש יותר עמוד שדרה מכל משרד הקסמים ביחד." "
הם ישבו שם, מעלים זכרונות ילדות ישנים.
הרמיוני הסתכלה לפתע בשעון ונבהלה - "השעה כבר 22:00! רון - קדימה.
חנה, נוויל, משתתפים בצערכם. תודה רבה על האירוח." "תודה לכם, עודדתם אותו. כבר לא ידעתי מה לעשות."אמרה חנה ונישקה את הרמיוני על לחייה. "הארי, נלך?" שאלה ג'יני והוא הנהנן.
"שלא תדעו עוד צער. "הוא אמר וטפח לנוויל על שכמו.
חנה ליוותה אותם לדלת.
"תודה רבה. באמת תודה. " היא מילמלה ודמעה אחת זלגה על לחיה.
"זה באמת עצוב. לפחות הוריו עוד חיים." ג'יני חיבקה אותה והם התעתקו.

הם היו המומים לראו כי כל ילדיהם ערים,
קופצים על הספות ודרומדה מנסה להשתיק אותם תוך כדי שהיא מערבבת סיר מרק.
"אוה, טוב שבאתם. " היא קידמה את פניהם בחיוך.
טדי ישב על הספה ולילי על בירכיו.
"מה קורה, בן הסנדקאות שלי?" הארי החליף עם טדי כיף.
טדי נראה גבוה, שרירי וחסון.
"בסדר. מה איתך? שמעתי שהלכתם לבקר את פרופסור נוויל." טדי אמר.
"כן." הארי אמר וקיבץ את גבותיו.
"אתה מוזמן אלינו לארוחת שישי, טדי." ג'יני קראה מהסלון.
היא, הרמיוני ודרומדה דיברו בשקט במטבח, שיחת נשים.
רון שכב על הספה השנייה בלי כל בושה ועפעפיו נעצמו לאיטם.
הילדים, שסוף סוף נרגעו , מצאו בארון משחקים של טדי שהיה קטן משחק
שרביטים קטנים ולא מזיקים והתחילו לשחק.
הארי התבונן בהם משחקים.
הרמיוני באה מהמטבח ואמרה לו בדאגה- "הם לא צריכים כבר לישון?"
"תני להם, לא כל יום הם פוגשים אחד את השני ארבעתם. חוץ מזה, אנחנו שהיינו בגיל הזה
פחות או יותר הלכנו לישון באיזה 1:00 בלילה, לא?" הוא קרץ אליה והיא הבינה.
לפעמים צריך לתת לגוזלים לפרוש כנפיים ולהיות חופשיים.