ההיכרות החדשה של ג'יני והארי...

''אתה מרותק!'' הארי זכר את מילותיו של דודו, ורנון. אצל הארי ריתוק לא היה משהו מאוד מיוחד, אבל אצל מישהי אחרת זה לגמרי היה.

''די, ג'יני! די! נמאס לי כבר!'' זכרה ג'יני את צעקותיו של אחיה, רון. ''אבא!'' רון המשיך. ''כן, מתוק?'' אמר לו ארתור וויזלי, אביו של הילדים, רון וג'יני. רון פתח בהלשנה.

''ג'יני מציקה לי!'' הוא כעס.

''רון התחיל עם זה!'' קטעה אותו ג'יני.

הם הסבירו לאביהם מה קרה (רון צחק על ג'יני על שהתבלבלה בכישוף, ונותרה בעלת אף סגול, אז הוא הציק לה עם משפטים כמו: ''חצילה! חצילה!'' וג'יני זרקה את ספרו האהוב של רון לפח. זה נגמר במכות), וארתור ניסה להרגיע אותם.

''חמודים, חמודים, הכל בסדר! רון, לא היית צריך לצעוק על ג'יני ככה,''

''אבל...''

''די, רונאלד, וג'יני, את לא היית צריכה לזרוק את הספר לפח!''

''אבל אבא! זה כולה ספר מטופש על חייזרים!''

''גמדוני בית, ג'יני. מתי תביני כבר?!''

''טוב, שקט, חמודים! שקט שניכם!'' צרח עליהם ארתור.

דממה השתררה בחדר. ארתור המשיך. ''אני מבין שכל אחד פה חושב שהוא עשה את המעשה הנכון, אבל לא צריך להתחיל לצעוק! טוב, לא חשבתי שאצטרך להגיע לזה, אבל רונאלד וג'יני וויזלי, אתם מקורקעים!''

''אבל אבא!'' שניהם צרחו בתיאום מושלם. ''יופי, ג'יני! את מבינה מה עשית עכשיו?!'' צעק רון על ג'יני.

כל אחד הלך לחדרו, וג'יני פתחה את מחשבה החדש. היא כל כך כעסה על אחיה, שהוא לא יצא לה מהראש.

''רון וויזלי...'' היא חיפשה בגוגל.

''רון וויזלי מהארי פוטר?! מי זה?! למה כתוב כאן שכל כך הרבה אנשים חיפשו אותו?!'' שאלה את עצמה ג'יני. ''הארי פוטר...'' היא חיפשה שנית בגוגל. ''מה?! מי זה?! מה זאת הצלקת ה... אה! רגע! זה הארי! נכון! זה הילד הזה שרון לומד איתו... הבנתי... אני זוכרת את הצלקת המוזרה הזאת שלו...''

היא המהמה. אולי נשלח לו איזו הודעה? ממילא אין לי שום דבר לעשות... חשבה לעצמה ג'יני.

היא נכנסה אל תוכנה הנקראת ''ואטסאפ''. ''אבא סיפר לי על זה, אני חושבת... הוא אמר שאני צריכה לכתוב פה משהו... אני חושבת...?'' היא הצביעה על מין גליל לבן שהיה כתוב עליו ''הודעה'' וקו מהבהב. היא התחילה להקליד.

''היי, הארי! מה קורה?'' היא כתבה.

''שלח...''

כעבור מספר דקות נשלחה התשובה: ''היי רון! מה המצב? אני בריתוק😭😭😭'' נכון! ג'יני לא חשבה על כך שהארי יחשוב שזה רון, אך זה היה מאוד הגיוני. היא המשיכה לכתוב לו.

''היי! זאת ג'יני, האחות הקטנה של רון. אולי אתה זוכר אותי...? אמרתי לך שלום ברכבת... טוב, אז גם אני בריתוק...''

''או! היי, ג'יני! כן, אני חושב שאני זוכר אותך... מה קורה?'' נשלחה התשובה.

''הכל בסדר, חוץ מהריתוק... ולפני שאתה שואל, גם רון בריתוק... די רבנו... ודי חטפתי לו את המחשב... והוא די לא יודע...'' ג'יני כתבה לו בחיוך.

''😂 מגיע לטיפש הקטן... הדרסלים נתנו לי את המחשב, כי איימתי על דאדלי שאני אצמיח לו זנב חזיר... הוא ממש התעקש לתת לי את המחשב, החמור הזה...''

''חחח... אתה בטח ממש מסכן ככה בבית, נכון? תגיד, איך שמת ככה את הפרצופים האילו? אני פשוט לא ''מבינה גדולה'' במחשבים, אז...''

''ברור, ברור! רון בקושי מצליח לכתוב עם זה הודעה נורמלית... אלא אם כן את מחשיבה את '')**&^$##ידעטיצ)&^%Eמני*^$'' להודעה נורמלית...''

''גדול... טוב, אז איך אני שמה את הפרצופים?''

''אוקיי, אז תקשיבי: בצד של המקום לכתיבת ההודעה, יש מין פרצוף כזה...''

''כן?''

''את לוחצת עליו, ואז את יכולה לבחור ממלא אופציות של אימוג'ים!''

''אימוג'ים? מה זה אימוג'ים?''

''זה השם של כל הפרצופים, החיות והסמלים שיש לך שם''

''מה, כמו זה, נגיד:😶👨‍🦰🥙🛺💜💙💚💛💟🎗🎇🎆🥡?''

''כן! בדיוק!''

''איזה מגניב!''

הם דיברו למשך עוד כמה שעות ארוכות, והתקשרו אחד לשני, עד שמשהו קטע אותם.

''ג'יני! ג'יני, תחזירי לי את המחשב שלי! עכשיו!''

''לא רוצה ולא רוצה!'' אמרה ג'יני, והוציאה לשון מאחורי הדלת. ''אני מדברת עם הארי!''

''עם הארי?! מה יש לך לעשות עם- אוווו... הבנתי... אני אניח לכם...'' ורון הלך אל חדרו בציחקוק.

''הלך?'' שאל אותה הארי. ''כן,'' ענתה ג'יני בשמחה. הארי חייך.

''ג'יני... תקשיבי... אני רוצה להגיד לך משהו...''

''אתה לא חייב.'' היא קטעה אותו. ''הארי, אני גם רוצה...''

''את לא חייבת.'' קטע גם אותה הארי. ''טוב, נראה לי שאנחנו חושבים על אותו דבר, אז... נגיד ביחד?''

''3...2...1...''

''אני אוהב/ת אות-''

מצטערת, חברים, אבל זה כבר נהיה מגעיל. הבנתם מה קרה שם, כל אחד סיפר להוריו על המקרה, ארתור ומולי שחררו אותה, וורנון ופטוניה היו שמחים כל כך להעיף את הארי מהבית, והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. אה, ועוד כמה פרטים...

הארי וג'יני שכרו ווילה בתל אביב, הזמינו חברים ומשפחה (חוץ מורנון ופטוניה) ועשו מסיבה. הארי וג'יני חזרו להוגוורטס לעוד כמה שנים, וכעבור עוד כמה שנים הם הולידו ילדים, ו... מפה אתם יודעים איך זה ממשיך.

מקווה שנהנתם, ביי!