הלנה תומס והאולימפיים

וויתור זכויות לריק ריירדןןןןן

נ.מ. הלנה

הכל התחיל ביום שלפני היום האחרון בפנמייה שלי.

הייתי בשיעור מתמטיקה , כן , היה לנו לימודים ביום שלפני היום האחרון , לא יודעת למה 🤷🏻‍♀️ הבית ספר מטומטם .

הייתי שקועה במחשבות על החופש ועל החזרה הביתה לאמא שלי ועל זה שיום אחרי תחילת החופש אני ואמא שלי הולכות לחוף הים שאנחנו הכי אוהבות , במונטוק , לונג איילנד . 

כשהמורה המעצבנת שלנו , גברת אלטום העירה אותי מחלומות ההקיץ שלי , אוף! 

״ מיס תומס את מוכנה להקשיב ?! ״ היא צעקה עלי.

״ נווווו, המורה אנחנו לומדים כפל! ואני יודעת את זהההה!״ התלוננתי , מתוסכלת מהמורה , מהכיתה שלי ומהחומר שאנחנו לומדים ,

 בגלל שיש לי איזה הפרעת קשב מטומטמת שמו אותי בכיתה לילדים עם הפרעות קשב , אבל אני טובה בלימודים וזה , וזה מעצבןןן. 

זה לא שאני אוהבת ללמוד , חס וחלילה , אבל הם מכריחים אותי להקשיב והם לא מחדשים לי כלום ,

אז מה הפואנטה בזה שאני יקשיב . כמו שאמרתי , בית ספר מטומטם .

״ לא אכפת לי, או שתקשיבי ותשתתפי בשיעור אם את יודעת כל כך הרבה או שתצאי מהשיעור שלי ! ״

לקחתי את הקלמר והמחברת ציור שלי ומעדתי לכיוון הדלת של הכיתה , עשיתי למורה פרצוף מאחורי הגב ,ויצאתי .

התיישבתי על הספסל שמחוץ לכיתה וציירתי .

״היי, מה קרה? הוציאו אותך שוב?״ שאלה מישהי מעלי.

הרמתי את הראש וראיתי את לורן , החברה הכי טובה שלי (והיא גם היחידה שחברה שלי בכלל).

יש לה שיער חום גלי כזה ועיניים בצבע תכלת כמו השמיים . והיא מאוד יפה . אבל אני יותר 😁

״ אה, לא. המורה אמרה לי שאו שאני יוצאת או שאני מקשיבה. העדפתי לצאת.״

לורן נאנחה ואמרה: ״ אה. מה את מציירת?״ היא התיישבה לידי ובחנה את הציור , מנסה להבין מה ציירתי.

״מצלמה, למה את מחוץ לשיעור?״ 

״המורה שלחה אותי להביא מהמזכירה רשימה שמית .״ היא אמרה בעודה מסתכלת על המצלמה החצי גמורה שציירתי ״ זהממש יפה! את מאוווווד מוכשרת!״ 

״תודה״ הוספתי עוד כמה פרטים לציור ושאלתי:״ את לא אמורה ללכת להביא את הרשימה השמית?״

״ כן, אבל ראיתי שאת בחוץ ואיזו מן חברה אני אם אני ישאיר אותך פה לבד, גם אם אני יקבל עונש, ואם המורה תשאל משהו מקסימום אני יגיד לה שעצרתי בשירותים״ היא אמרת במשיכת כתפיים.

״תודה, אבל באמת , תקשיבי זה ממש בסדר, את לא תצאי חברה נוראית, אני יסתדר לבד.״ אמרתי לה.״ אני לא רוצה שתסתבכי בגללי״.

הדלת של הכיתה נפתחה והמורה יצאה.

״אה, המורה אין לך במקרה כיתה ללמד?״. שאלתי, די בחוצפה, אבל לא אכפת לי.

״כן במקרה יש לי, וממש במקרה היא בעבודת כיתה אז אני יכולה לצאת. ואל תדברי אלי בחוצפה!״.

״אוקיייי, אז למה יצאת? אַההההה, אולי כי אני מאוווד פופולרית והיית חייבת חתימה לפני שאני הולכת? אבל אני מניחהשזאת לא הסיבה״.נאנחתי.

גברת אלטום קפצה שפתיים ואמרה: ״ אני צריכה ‏לשוחח איתך, לא חתימה. טוב, אז אה מיס-״

״-מרכוס״ ענתה לורן בקרירות. היא שנאה את גברת אלטום בדיוק כמוני. אבל מסיבה אחרת: על זה שהיא ‏ממררת את חיי.

״ אוקי, אז מיס מרכוס התועילי הטובך להניח לי ולמיס תומס לשוחח לבדנו?״.

״ כן, ברור, הנה אני הולכת.״ היא אמרה אבל לרגע היא היססה ללכת, כאילו היא חוששת להשאיר אותי לבד עם גברתאלטום.ואז היא הלכה לכיוון המזכירות.

ברגע שלורן הייתה מחוץ לטווח שמיעה גברת אלטום חייכה אלי חיוך מרושע כזה. 

״ אוקי מיס תומס -״

״כן כן, הבנתי, את רוצה שאני יקשיב לך אבל אני, עצמי ואנוכי לא רוצה, הבנת?״ קטעתי אתה די בגסות. אבל כמו שאמרתי, לא אכפת לי בכלל. 

במהלך השנים למדתי שגם אם אני יהיה התלמידה המצטיינת, ההנהלה של הבית ספר תמיד תמצא איךלסלק אותי מבית הספר, אז החלטתי שאני אפילו לא ינסה להיות תלמידה טובה, 

כי בכל זאת אני יצא עם שם של תלמידהרעה, איכשהו תמידדד יקשרו משהו שלא קשור בי אלי.

 וגם ככל שמסלקים אותי מוקדם יותר אז יש לי יותר זמן עם אמא שלעד שהיא מוצאת בית ספר חדש בשבילי, כי בדרך כלל אין בתי ספר פנויים באמצע שנה. וב-6 שנים האחרונות עברתי 6 בתי ספר אז כבר נגמרות האפשרויות.

השנה שרדתי יותר מהרגיל (עד ליום שלפני היום האחרון, ומי יודע אם אני ישרוד עד מחר. אבל בכל מקרה זה ממש שיאבשבילי) אבל לפי הבעת הפנים של גברת אלטום ידעתי שאני עפה ממש בקרוב, ברגע שיתאפשר לה.

״ עונש מתוקה״. ידעתי שהיא ממש לא חושבת שאני מתוקה וידעתי שזה הרבה מעבר לעונש. גברת אלטום הביטה ביוחייכה אלי את החיוך הזה של ״באתי להרוס לך את החיים כי זה היעוד שלי״ שלה.

״ משתגידי״ אמרתי לה , לקחתי את המחברת ציור, את הקלמר ונכנסתי לכיתה.

כולם הרימו את המבטים שלהם מהמחברות והספרים וקלייר, האויבת שלי, נעצה בי מבט כזה של ״ קיבלת עונש? איזה כיף!״ אוףף!!!

אני שונאאאאת אותה. למרות שגם היא שונאת אותי אז זה הדדי.

הכנסתי זריז את כל הדברים שלי לתיק, זרקתי אותו מהחלון וקפצתי אחריו.

המורה נכנסה רותחת כולה. אבל אני כבר לא הייתי בכיתה.

הייתי חופשייה, כמעט.

רצתי ככול יכולתי אל המגורים בפנמייה. ידעתי שעוד כמה דקות יתחילו לחפש אותי, ואם הם ימצאו אותי אני יהיה בצרותר-צ-י-נ-י-ו-ת.

נכנסתי לחדר שלי, גרפתי את כל הדברים שלי ודחפתי אותם למזוודה במהירות.

חיטטתי בשידה שלי ומצאתי את המפתחות שלי, 30 דולר וקופסאת מסטיקים.

הכנסתי אותם חצי גב שלי, גררתי את המזוודה במורד המדרגות, יצאתי מהבניין ורצתי לכיוון הכביש.

הרגשתי חופשיה, בפעם הראשונה בשנה המחורבנת הזאת.

הגעתי לתחנת אוטובוס והסתכלתי בשלט וראיתי שהאוטובוס למנהטן יגיע בעוד 10 דקות. ווהווווווווו.

פתאום הרגשתי צביטת אשם, נזכרתי שהשארתי מאחור את לורן, החברה הכי טובה שלי עד כה (והיחידה יש לציין). 

ואת מרברונר המורה שלי ללטינית. הם היו האנשים היחידים (מלבד אמא שלי) שקיבלו אותי כמו שאני עם הפגמים שלי, והיו נחמדים אלי. 

עכשיו אשמה הזדחלה לליבי, הם ידאגו לי ולא יהיה לי איך להודיע להם שאני בסד-

רגע! פעם לורן נתנה לי פתק עם מס׳ טלפון ואמרה שזה למקרה חרום! יופי! ברגע שאני יגיע הביתה אני יתקשר למס׳ טלפוןהזה ויודיע לה שאני בסדר.

האוטובוס הגיע, עליתי עליו, שילמתי לנהג, התיישבתי במושב שהכי מאחורה, הוצאתי ספר פנטזיה מהתיק גב שלי ושקעתי בו בשלווה. 

פליזזזז תגיבווווו

הפרק הקודם		הפרק הבא