בת השטן

עינייה הכחולות של אסטריד מורנינגסטאר נפערו באימה שעה שאחד מהחיילים שלה עף לצד במהירות עצומה ונחת על רצפת האבן בקרקוש רם, נשבר לשתי חתיכות. ״לא, לא, לא! ג׳יזס, מייז. שחמט זה קרב מוחות, לא קרב אמיתי!״

״ומה כיף בזה?״ מייז ענתה בהרמת גבה, משלבת את ידייה. ״המשחק הזה משעמם.״

מייז הייתה אחת השדות שאביה של אסטריד אהב במיוחד. היה לה שיער חלק וארוך, עיניים חומות גדולות ומלוכסנות, עור שחום, בעיות התנהגותיות דיי קשות ואהבה רבה לעינוי קורבנות עד שיגעון.

״אם את רוצה אפשר להתאמן אחת על אחת, אבל אני לא הולכת לשחק את ה… שוחמיט הזה.״ עווית גועל עברה על פניה של מייז.

אסטריד גלגלה את עינייה. ״שחמט. ואני לא רוצה להתאמן, מייז. אני רוצה לשחק. משעמם לי.״

מייז קמה מהכיסא ובחנה את אסטריד. ״ומה את רוצה שאני יעשה בקשר לזה? אני לא אמא שלך.״

״כן, אבל את יודעת טוב מאוד שאבא לא נותן לי ללכת לבקר את אמא, אז מה אני אמורה לעשות?״

״לדבר איתו, דה?״ מייז אמרה, מסתכלת גבוה לשמיים לכיוון איפה שאביה היה אמור להיות באותו הרגע. ״תגרמי לו להבין שהוא או עוזר לך להגיע לעולם החיים או שאת הולכת לשם בעצמך.״

״ואיך בדיוק אני אמורה ללכת לשם בעצמי?״ אסטריד שאלה בספק.

״לא יודעת, לא הבעיה שלי.״ מייז ענתה. ״אני הולכת. תהני עם השוחמיט.״

״שחמט.״ אסטריד קראה אחרי מייז, שהלכה משם בראש מורם.

אסטריד נענעה בראשה. כל מה שהיא רצתה זה יריב נורמאלי לשחק איתו שחמט, שלא היה אביה או אחד מהאחים המלאכים המוזרים שלו. במיוחד לא יוריאל, מלאך התבניות. לשחק מולו היה כמו לשחק מול חוזה עתידות. לכל מהלך שלה היה לו בראש תרחיש מושלם לאיך הוא יכול לנצח.

הנשמות האומללות והמתות שמילאו את המקום לא יכלו לשחק איתה כמובן. והשדים? השדים היו יותר מידי בקטע של דם, אקשן, עינויי נשמות וקרבות פיזיים בכדי אפילו לנסות להבין את המשחק, שדורש מוח פעיל, מה שכנראה היה חסר אצל רובם. באמת, מה אסטריד צפתה? מייז לא הייתה ידועה בהליך מחשבה רציני במיוחד.

היא גרדה בקצה ראשה הבלונדיני, מעבירה את עיניה על המקום השומם והאפלולי שהיה הבית שלה. מגרש המשחקים העלוב, המרובע עם הדשא היבש, הספסל החצי שבור והנדנדה הבודדה שלה היה על פלטה מוגבהת יחסית לשאר הגיהנום, מה שנתן לה נקודת מבט מצויינת למבוך העמודים והחדרים ששהה לו מכל עבר. היא יכלה לראות מרחוק באופק עמוד אבן מאוד גבוה וצנום, שהתנשא מעל הכל. זה היה הכס של אבא שלה.

אולי למייז הייתה נקודה. זה לא עוזר להיות נחמדה עם אבא שלה, היא צריכה להיות יותר כוחנית. לא לבקש, להודיע.

וכך היא החליטה. היום בארוחת הערב, היא תגיד לאבא שלה שהיא הולכת לגור עם אמא שלה לזמן מה, סוף סיפור.