הצבע של דראקו

דראקו מאלפוי לא ידע מה פירוש לאהוב.

הוא לא ידע, עד שפגש את אסטוריה.

הוא אהב את אסטוריה, אהבה ללא תנאי. 

כי אסטוריה גרינגראס ראתה דראקו שונה.

היא לא ראתה את דראקו הגועלי, הבז לעולם. היא לא ראתה את דראקו האדיש, הקר, המרים את האף.

היא לא ראתה את דראקו כפי שהעולם סיגל אותו להיות.

היא ראתה מבעד למסיכה, מבעד לנראה לעין. 

אסטוריה שינתה את דראקו. היא נכנסה לחייו והפכה אותם.

היא גרמה לדראקו לראות צבעים שונים ממה שהיה רגיל לראות,

להרגיש רגשות שונים ממה שהיה רגיל להרגיש.

אסטוריה גרמה לדראקו לחייך בפעם הראשונה, חיוך אמיתי.

חיוך חי, חיוך שטוב לו. חיוך שהיה ממיס חצי מהבנות בהוגוורסט.

אבל אסטוריה מעולם לא נפלה לרגליו של דראקו. היא תמיד עמדה לצידו, וחייכה.

היא תמיד הראתה לו את הדרך הנכונה.

אסטוריה גרמה לדראקו להרגיש נאהב.

היא הייתה האדם היחיד שאהב את דראקו,

אולי מלבד אמו. אבל נרקיסה מכרה את דראקו לוולדמורט. 

מה שמותיר את אסטוריה. 

לפעמים דראקו חשב שאין להם דבר במשותף.

אבל אסטוריה אמרה לו שלפעמים צבעים מנוגדים, משתלבים הכי יפה ביחד.

הצבע של דראקו היה אפור רוב הזמן.

אבל לא כשהיה עם אסטוריה. 

עם אסטוריה הוא הפך לכחול. כחול בוהק ומסנוור. והכחול הפך לשמיים. והשמיים נראו לו צלולים, פתוחים ומלאי אפשרויות.

אסטוריה הייתה צהוב. היא הייתה השמש בשמיים שלו. 

איש לא ידע על מערכת היחסים של השניים, ולכן אסטוריה נחשבה לחריגה.

עד שנתה הרביעית היא מעולם לא יצאה עם איש מלבד דראקו, ולכן כולם חשבו שהיא מפחדת ממערכות יחסים, או שפשוט לא מצאה את האדם הנכון.

דראקו שמר על שניהם בסוד מפני העולם. מפני ההורים שלו, מפני התלמידים בהוגוורסט.

הוא ביקש מאסטוריה שלא תגלה. והיא, למענו, לא גילתה. 

איש לא ידע שאסטוריה נפגשת עם דראקו בסתר. 

איש לא ידע שהיא מנשקת אותו בסתר.

איש לא ידע שמבחינתו של דראקו, זה רק היא.

היא היחידה.

דראקו זכר מתי הכל התחיל.

בפעם הראשונה הוא פגש את אסטוריה בשנתו השלישית. במסדרון. היא התנגשה בו. 

"שימי לב לאן את הולכת," הוא גער בה.

אבל אסטוריה רק חייכה.

"אני מצטערת. אני עדיין חדשה פה. אני לא ממש מצליחה להתמצא." היא אמרה.

ודראקו זכר את זה, כאילו זה קרה אתמול. הוא לא ידע מה גרם לו להציע לאסטוריה סיורים בטירה, שיכיר לה את כל המקומות. אבל זה מה שהוא עשה.

ואסטוריה הודתה לו. ואז היא חייכה, ואמרה, 

"נתראה, דראקו."

  דראקו מעולם לא שאל אותה מהיכן ידעה את שמו.

מהר מאד אסטוריה הכירה היטב את הטירה.

אבל אז דראקו ידע שכבר מאוחר מידי לשכוח מאסטוריה. 

אסטוריה הייתה ברייבנקלו. היא הייתה אחותה הקטנה של דפני גרינגראס, שהייתה בסלית'רין בשכבה של דראקו.

דראקו ואסטוריה התחילו לצאת בשנתה השלישית של אסטוריה, בשנתו החמישית של דראקו.

כי רק אז דראקו הבין את מה שאסטוריה הבינה כבר מזמן, אך לא אמרה לאף אחד, אפילו לא לדראקו: שהשניים, בעצם, נועדו זה לזו.

לא היה לו למי לספר את זה, אז הוא סיפר את זה לאסטוריה.

אבל אסטוריה רק חייכה. 

דראקו מעולם לא ראה את פנסי ככה. הוא ממילא לא הסתכל על אף אחת מלבד אסטוריה. 

אסטוריה הייתה בלונדינית, כמו דראקו. עיניה היו תכולות וחיוכה חדר לעומק.

היא הקרינה מין הילה כזאת, דראקו לא ידע להסביר את זה. נראה היה לו שהיא זורחת תמיד. משהו בדרך שלה הקסים אותו, נגע בו.

וכשהם התאחדו, דראקו הרגיש כאילו ההילה הזאת סביבה משפיעה גם עליו. מפיצה אור גדול שחיפה על הצל של דראקו. 

אסטוריה הייתה האדם הראשון שראה את דראקו בוכה.

הוא פשוט מעולם לא בכה לפני כן, לא ראה בזה צורך. הוא לא חונך לבכות.

אבל עם אסטוריה הכל היה פשוט יותר.

כשדמעות זלגו על לחיו של דראקו לראשונה, הוא היה עם אסטוריה.

אבל אסטוריה לא התעצבה.

היא לא אמרה לו שיפסיק, לא הסיטה את מבטה, ולא שאלה אותו דבר.

היא רק מחתה את הדמעות בעדינות בידה, ודרשה מדראקו לעולם, אף פעם, לא להדחיק את הדמעות בנוכחותה.

דראקו לא גילה לה שדמעותיו היו דמעות של אושר. 

גם כאשר היא נפרדה ממנו, דראקו עדיין בכה.

אבל לא מאושר.

היא נפרדה ממנו בשנתו השישית, כשגילתה שדראקו אוכל מוות. אבל לדראקו לא הייתה ברירה, אדון האופל איים שיהרוג אותו. 

ודראקו נשבר. המון פעמים.

לפעמים הוא בכה בגלל אסטוריה, ולפעמים בגלל שפחד למות.

אבל בסופו של דבר, הוא הצליח. בסוף שנתו השלישית הוא הצליח להחדיר את אוכלי המוות אל הוגוורסט. 

אבל הוא לא הרג את דמבלדור. הוא לא יכל להרוג את דמבלדור. 

ואולי טוב שלא הרג אותו, כי אסטוריה מעולם לא הייתה חוזרת אליו אילו היה הורג את דמבלדור.

אבל היא חזרה אליו, לבסוף, בסוף המלחמה.

כשדראקו עבר צד. 

אסטוריה הייתה לוחשת באוזניו של דראקו מחמאות. היא הייתה אומרת לו שהוא אמיץ, וטוב לב. הכי טוב שהיא פגשה. 

אבל דראקו בכלל לא חש אמיץ.

הוא פחד מוולדמורט.

הוא פחד לאבד שוב את אסטוריה. 

בסוף הם התחתנו, למרות הכל.

ודראקו הרגיש מאושר יותר מכפי שהרגיש אי פעם.

הם הולידו את סקורפיוס.

כשדראקו הסתכל על סקורפיוס, הוא ידע מיד שיהיה כמו אסטוריה.

סקורפיוס דמה לדראקו כמו שתי טיפות מים. היה לו אותו שיער לבנבן, אותן פנים רזות, אותו עור מושלם, עיניים אפורות מרוחקות – עם ניצוץ בעומקן, ניצוץ שרק מי שהביט מקרוב יכול היה לראות.

אבל לסקורפיוס היה החיוך של אסטוריה, אותו החיוך הילדי שהציף את דראקו במנגינה ולעולם לא כבה או דעך.

הוא אהב את בנו יותר ממה שאי אותו פעם אהבו אותו.

כמו שאסטוריה אהבה אותו.

אהבה ללא תנאי. 

אסטוריה לימדה את דראקו דברים שהוא לעולם לא ישכח. 

היא לימדה אותו שלפעמים, כל מה שחסר לנו זה צבע משלים.

לכל הסקרנים, כל המידע נכון (אין על ויקיפוטר)  :)

מה הצבע שלכם? 

תחשבו על זה, טוב?

ובינתיים, כל מי שאהב או שסתם יש לו משהו לומר –

בבקשה בבקשה תגיבו, אתם לא מבינים כמה אני מתעמקת בכל תגובה!

אוהבת,

רוז אמה מילטון

אחת שהתחביב שלה הוא להשקיע