וולדמורט גונב את חג המולד

ויתור זכויות לרולינג ולדוקטור סוס!

גם לכם יש ימים כאלה, שאתם קמים על הצד הזועף שלכם? ככה התעורר גם אדון האופל בבוקר חג המולד הזה.

לוולדמורט לקחו כמה רגעים עד שהבין מה עוכר את מצב רוחו, וגורם לו להרגיש כאילו לא יצחק בכלל אם יתעלל במוגל או יבעט בכלב.

"אני שונא את בוקר חג המולד," הוא לחשש.

"מה אתה אומר. אתה שונא אותו כל שנה," ענתה נגיני שהתכרבלה לצדו.

ואכן, וולדמורט, מלבד היותו קוסם אפל מתועב השונא מוגלגים וקרוביהם, שונא הארי פוטר, ובאופן כללי שונא אנשים שעדיין יש להם שיער, שנא גם את בוקר חג המולד.

ערב חג המולד לא היווה בעיה- וולדמורט נהנה לזלול סעודה מבשר אויביו, לרוקן כוסות של ארס, לחייך ברשעות ולרקוד לצלילי שירים עליזים.

הבוקר היווה בעיה מבחינתו של וולדמורט, כיוון שזה היה הזמן שבו, תחת עץ האשוח המקושט בראשים מקושטים מצווחים, המתנות חיכו לפתיחתן.

וולדמורט עיווה את פניו המעוותים ממילא כשנזכר במתנות המחרידות (ולא בקטע שמתאים לאדון האופל) שקיבל בשנים עברו:
קדרה לבישול חתלתולים שהחנות סירבה לממש את האחריות עליה כשהיא הפכה בקסם את התכולה שלה לריבת תות;
תנין מחמד שנאכל בשלמותו על ידי נגיני תוך שתי שניות; גרביים מסריחים בצבעי גריפינדור;
והגרוע מכל - מצורף לפתק "אתה תאהב את זה 😊" חיכה בבעתה ילד קשור בסרט מתנה, שלו היו שיער שחור, משקפיים עגולים וצלקת על המצח.
העניין המרתיח במתנה ההיא היתה שאותו ילד כלל לא היה הארי פוטר, אלא זב חוטם אקראי שבמקרה ענה לתיאורים המוזכרים.

מתנות אלה לא הביאו לוולדמורט אלא סבל, כעס ואת הטרחה שבלהרוג חברים, קרובים, ובעלי חנויות.
עינויים כאלה היו גורמים לכל לב להתכווץ פי שלושה מגודלו הרגיל.

וולדמורט בהחלט לא רצה לעבור את זה שוב, ולמזלו עלה בו רעיון שגרם לחיוך חד-שיניים, פתלתל ומלא מזימה לעלות על פניו הלבנים.

"אני יודע, נגיני!" הוא קרא בלחשוש, "אני אגנוב את בוקר חג המולד!"

הוא אסף את נחשתו הנאמנה לכיס גלימתו ויצא לדרכו.

וולדמורט תמיד קם בארבע לפנות בוקר, כך שהיה לו די והותר זמן לפעול.

דבר ראשון, הוא ירד לחדר הכניסה באחוזת מאלפוי, שם שהה, והתייצב מול עץ האשוח הגדול והמרשים.

"קפסיוס אקסטרימוס!" הוא ירה לעבר שק המתנות הירוק-מנצנץ שנח ליד העץ.

למראית עין לא קרה דבר, אך וולדמורט חייך בשביעות רצון, שכן הלחש שהפעיל היה סמוי באופן מכוון.

כך וולדמורט היה יכול להרחיף את העץ כולו לתוך השק, שם הוא נבלע.

וולדמורט צרר את השק, הטילו על גבו, ויצא בהתלהבות לדרכו המחודשת כשהוא מפזם שיר:

"אני וולדמורט, כלל לא נחמד

לדרכי אצא ואיתי חיית מחמד

אטפל בעניין חשוב מיד

אשא שק גדול בזאת היד

כי במוחי רעיון נפלא נולד:

לגנוב את בוקר חג המולד!"

תוך כדי שפיזם, הוא פרץ לבתים דרך הארובות, התגנב אל עצי האשוח של כל משפחות הקוסמים והכניס אותם, על כל קישוטיהם והמתנות שלידם לשק האפל שלו.

עד שראשוני הילדים התעוררו מלאי ציפייה, וולדמורט כבר הכניס לשקו את המתנה האחרונה – מכונית מעופפת אדומה ולא חוקית שהיתה קשורה בסרט ירוק כמו השק.

וולדמורט גיחך ומיהר בחזרה אל אחוזת מאלפוי עם שללו על גבו.

"בוקר חג טוב, אדוני!" צהל לקראתו פיטר פטיגרו כשחזר. "קראתי לכל אוכלי המוות שנפתח את המתנות יחדיו!"

"מצוין," חייך וולדמורט, "כי יש לי הודעה למסור להם."

אוכלי המוות התכנסו בצייתנות באולם הכניסה.

"מה רצונך, אדון?" הם שאלו.

וולדמורט הניח מולו את השק.

"תומכי הנכבדים," הוא פתח ואמר, "רציתי להודיע לכם לכבוד בוקר חג זה, שגנבתי את כולו! כל עץ ומתנה בקהילת הקוסמים של בריטניה נמצאת אצלי בשק!"

אוכלי המוות השתתקו לרגע.

"אדון, אז אתה אומר," העז אחד מהם לדבר, "שהבאת לכאן את המתנות שכולם הכינו בעמל רב?"

"בדיוק," אמר וולדמורט בחיוך זדוני.

"ופגעת באווירת החג של ילדינו וחבריהם?" המשיך אוכל מוות אחר.

"כן," אישר וולדמורט.

אוכלי המוות פרצו במחיאות כפיים.

"מעורר השראה, אדון! מבריק!" קרא אחד מהם.

"תודה, אדון, עכשיו כולנו נוכל לחגוג עם המתנות הגנובות!" צהל שני.

"אדוני," התפעל שלישי, "אתה ממש כמו גרסה אפלה של סנטה קלאוס! כולם להריע לאדון האופל, הרשעות, ובוקר חג המולד!"

"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!" זעק וולדמורט, ולבו הנחרד גדל פי שלושה והתפוצץ.