שומרת הערים האבודות

קרדיט ל: סופי ואקר (אני)

סופי בכתה. היא לא רצתה לראות אף אחד. היא לא רצתה לשמוע אף אחד. היא רק רצתה לבכות. לנצח. היא לא יצאה מהמיטה, אפילו לא כשאדלין נכנסה עם פיצוצי פודינג, או כשקיף בא אליה עם מתנה.

היא רק בכתה ובכתה עד שנרדמה.

בבוקר, היא זינקה לאוורגלן. היא רצתה לראות מה קורה עם דלה ואולדן.

איך הם מסתדרים.

אבל כשהגיעה, ראתה בחוץ את פיץ, שהיה נראה מבולבל. “מה אתה עושה פה?” צרחה סופי, “אחרי כל מה שקרה אתמול!”

“אממ, זה הבית שלי,” אמר פיץ בחיוך, “ו…” אמר בבלבול, "מה קרה אתמול?”
סופי נעצרה בבת אחת. “מה זאת אומרת מה שקרה אתמול?”
“אה כמו שזה נשמע, מה קרה אתמול? משהו בינך לביאנה?”
“אתה… באמת לא זוכר?” שאלה סופי בלחישה.
“ברצינות, המוח שלי מעורפל. לא שתיתי יותר מדי, נכון?” הוא שאל בדאגה.
“אפשר לחפש לך בראש?”
“אה, בטח!”
אבל כשסופי חיפשה במוחו של פיץ, היא לא מצאה דבר. רק זיכרון עמום על הליכה לבר באטלנטיס. היא לא ידעה מה קורה, אבל דבר אחד היה ברור לה.

מישהו התעסק בזיכרונות של פיץ.

הפרק הקודם		הפרק הבא