חייו של טום רידל

מקום:המערה

שנה:1937

"טום, אפשר לחזור? נהיה מאוחר!"

"פתאום אתה לא כזה אמיץ, הא, ג'וני?"

"אוך, ג'וש! מי שאל אותך בכלל?!"

"אני רק אומר שאתה נשמע כמו נקבה חסרת חוליות. מה אתה רוצה, זאת האמת."

"תסתום את הפה שלך "!

ג'וש היה ילד בן 11; שערו היה שחור ועיניו היו חומות, והוא ענד שעון מוזהב ויוקרתי. גם ג'וני היה בן 11, אך הוא היה בלונדיני עם עניים כחולות ומשקפיים מעוגלות.

"הגענו!" אמר ילד רזה בעל פנים יפיפיות, אשר שמו היה טום רידל. 

"טום זו מערה,אמרת שהולכים למקום בו המטפלת טרודי מתקלחת!" טום לא ענה ורק המשיך ללכת.

"טום, רציתי לשאול אותך משהו." אמר ג'וש.

"מה?"

"למה אתה נחמד אלינו? הרי אתמול הורדנו לך את המכנסיים בשיעור."

"אני סולח מהר." אמר טום למרות שניכר עליו שהוא עדיין כועס מאוד.

"טוב כל מי שלא אמיץ מספיק כדי להיכנס אז שילך עכשיו." טום ידע שהם לא יסרבו אחרי מה שאמר.

"אני בא ואתה ג'וש?"

"אני בא"

"יופי, נכנסים."

הם נכנסו; המערה הייתה גדולה וחשוכה, ומלאה מים כמעט עד קצותיה.

"טום אתה שם?"

"ג'וני, איפה טום?"

"לא יודע."

"ג'וני?...ג'וני? ג'וני! ענה לי!"

פתאום נשמעה צרחה מחרישת אוזניים: "טום! לא! בבקשה! אני מתחנן! תפסיק!"

קולו של ג'וני נשמע לפתע.

עוד צעקה נשמעה: "טום בבקשה! תעצור את זה זה שורף!"

"ג'וני זה אתה?" 

עכשיו נשמעה צרחה יותר ארוכה ויותר חזקה מכולם,הצרחה הדהדה במערה ולפתע נשמע קולו של טום: "אתה הבא בתור." 

זוהי הייתה הצרחה האחרונה שנשמעה באותו הלילה במערה.

-----------------------------------

מקום:בית היתומים

שנה:1938

לא עבר הרבה זמן מאותו הלילה, וטום כרגע קרא בחדרו, כאשר הפריעה לו המטפלת טרודי.

"טום, יש מישהו שרוצה לראות אותך. זה דודך- דמבלדור."

טום לא הבין; אין לא שום דוד, ובטח לא אחד שיבוא לבקר אותו. או שאולי... הם חושבים שהוא מוזר; הם בטח שלחו רופא כדי שיברר מה קורה איתו.

"שלום טום" אמר האורח- אלבוס דמבלדור.

"אתה הרופא נכון?"

"רופא? לא לא אני פרופסור."

"הם רוצים לשלוח אותי לבית משוגעים נכון?"

"הוגוורטס הוא לא בית משוגעים,הוא בית ספר לקסמים."

טום בחן לרגע את האיש. "תוכיח!" אמר.

ארונו של טום עלה בלהבות, וטום הוקסם מין המראה.

"טום, יש משהו בארון שלך שמנסה לצאת."

טום פתח את הארון ושלף כמה חפצים: טבעת כחולה,שרשרת זהובה,שעון ומשקפיים.

"טום, בהוגוורטס לא גונבים; החזר את החפצים לבעליהם ותתנצל. אני אדע אם לא תעשה זאת."

"אבל אדוני, אני לא יכול לעשות את זה."

עיניו של דמבלדור השחירו; הוא הבין מה קרא לבעלי החפצים.

"טוב טום, בסדר. אני אחזור בעוד כחודש כדי לאסוף אותך."

"אדוני?"

"כן, טום?"

"אני גם יכול לדבר עם נחשים. הם מוצאים אותי, אומרים לי דברים; האם זה נורמאלי למשהו כמוני?"

------------------------------------

מקום:בית היתומים

שנה:1938

כעבור חודש טום עמד ליד אותו איש זקן הנקרא אלבוס דמבלדור. הם בדיוק גמרו לחתום על טפסים הנותנים המעבירים את טום לאחריותו של דמבלדור.

"היה לי העונג לפגוש אותך פרופסור דמבלדור" אמרה טרודי.

"העונג כולו שלי, גברתי." דמבלדור נשק על ידה של המטפלת, ואז הסתכל על טום.

"מה הבטחת לי, טום?"

"ביי ביי טרודי. היה לי כיף לא נורמאלי." אמר טום, בהדגישו את המילים 'לא נורמאלי', וחיך לעבר טרודי. טרודי הרגישה לרגע כאב ראש פתאומי, שנעלם כלא היה.

לאחר שטום ודמבלדור יצאו מטווח ראייתה של טרודי דמבלדור פצה את פיו ואמר:

"טום, המקום אליו אנחנו הולכים הנו רחוק מאוד ולכן אני צריך שתחזיק את ידי."

טום החזיק את ידו של דמבלדור, ושניהם נעלמו כאילו האדמה בלעה אותם. הסימן היחיד להיעלמותם היה קול נפץ חזק.

"התעתקות מוצלחת ביותר, בלי הקאות; טום, אני צופה לך עתיד מוצלח בעולם הקוסמים." "פרופסור דמבלדור, חשבתי לעצמי, אולי נקנה לי נחש?"

"טום יקירי, אתה לא מעדיף תנשמת? תנשמות יכולות לשלוח עבורך דואר; אני אישית מוצא אותן יעילות מאוד. ונחשים... טוב, בסדר." דמבלדור חשש מהיכולת של טום לדבר עם נחשים; הוא פחד שילד שיש לו כוח גדול כל כך ינצל אותו לרעה.

מבטא על ידי- danielish7

		הפרק הבא