אכן, היא איננה.

אני מרגיש את זה בעצמותי.

אכן, היא איננה.

אני לא בוכה.

מאז שהיא מתה לא הזלתי ולו דמעה אחת.

אני פשוט נותן לאבל לכלות אותי, אפילו בלי להילחם.

למה? למה אני לא מסוגלת לבכות עליה?

אני מרגיש ריק. 

אבוד.

לבד.

אני אפילו לא בטוח ש"מרגיש" זו ההגדרה הנכונה.

אני לא מרגיש כלום.

ואז הוא נותן לי יד, אפשרות להיחלץ מהחור השחור הזה שאני חי בו כבר כל כך הרבה זמן 

אבל האם אני רוצה להיחלץ מכאן בכלל? 

אולי יותר טוב לי ככה. 

אי אפשר לפגוע בי.

אי אפשר להכאיב לי.

כי כבר שנים כואב לי כל כך שאני רוצה לצרוח.

אבל אני שותק.

אני שותק כי אני לא יכול לצרוח או לבכות. כאילו התחושות האלו, שהיו קיימות פעם, נעלמו.

אבל הוא גורם לי להרגיש שוב. 

הוא גורם לי לבכות.

ולכעוס.

ולהיות עצוב.

אבל גם לאהוב.

הוא לא יחליף אותה. 

אבל הוא יהיה שם בשבילי.

אכן, אני שבור. 

אבל וויל סולאס יכול לתקן אותי. 

תגובות?