חדשה / פיקצר

הנערה כהת השיער מתיישבת על שפת הים, חולצת את נעליה וטובלת את כפות רגליה במי הים הקרירים. חיוך עולה על שפתיה, והיא נשענת על ידיה שמאחורי גבה.

היא מאזינה לשקט, לגלים הנשברים בקרבת החוף. אחרי כל מה שעברה עד עכשיו, זה המקום היחיד בו היא מקבלת הזדמנות לשבת לבד, ורק לחשוב. והיא צריכה את זה. היא צריכה לעכל את הגילוי האחרון, היא צריכה רגע לעצמה.

וזה לא היה לה, עד הרגע הזה.

היא מורידה את ראשה, מביטה בעצמה. חולצה כתומה חדשה, עליה הכיתוב של מחנה החצויים.

מחנה החצויים? היא באמת אמרה את זה כרגע?

היא עדיין לא הצליחה לקלוט את המאורעות האחרונים. המאורעות בהם היא גילתה שאביה הוא אל. אל אמיתי, אל יווני. וכמובן שהיא חייבת להישאר כאן, במחנה החצויים. אימה שלחה אותה לשם עם שני בני הנוער שנשלחו ללוות אותה לביתה החדש, המקום בו היא תהיה בטוחה מהמפלצות שירדפו אחריה, היות והיא ביתו של אחד משנים-עשר האולימפיים.

קרטר וג'ייק. תאומים בני גילה, ילדיהם של אל המלחמה. לעומת בני נוער אחרים במחנה, הם הגיעו לעולם מאותם ההורים. אל המלחמה, ארס, ואימם.

לפחות היה להם מישהו שחווה את אותו הדבר, כשהם הגיעו לכאן. הם תמכו אחד בשני, היו כאן בשביל האחר.

אבל היא? היא לבד. היא לא מכירה כאן אף אחד, ויש לה דרך ארוכה לעשות עד שתרכוש חברים חדשים.

'אל תדאגי, את תצליחי.'

הקול המוכר נשמע שוב בראשה, וחיוך עולה על פניה. כל כך הרבה זמן שהיא תוהה מה הקול המסתורי עושה בראשה, ועכשיו היא יודעת. זה הוא, האדם שנעלם מחייה עוד לפני שנולדה.

"תודה, אבא." היא מחייכת לעצמה, ועוצמת את עיניה.

היא תצליח.