בחנות המשקפיים

יומני היקר,

שלום לך. קוראים לי טרקס ג׳אק. אני נער בן שש עשרה, צנום וחלש יחסית. יש לי תלתלים אדומים, פנים חיוורות ועיניים ירוקות צרות. אני אוכל מוות. טוב, הייתי אוכל מוות.

אני יודע בגלל מי הלורד נפל. זה היה התינוק ההוא, הארי פוטר שחור השיער בעל צלקת הברק. אני שונא אותו. טוב, שנאתי אותו.

לפני כמה חודשים התחלתי להתנדב בחנות משקפיים. בזמן שהמוכר ביצע בדיקות ראיה לילדים, אני הייתי יושב ומנחה את הלקוחות. בעל החנות היה נחמד, קראו לו ג׳אס. למה הייתי בחנות של מוגלגים? כי החלטתי, לאחר נפילת הלורד, לחיות כמוגל. לא יכלתי להתמודד מול המציאות. לברוח לנצח בעולם הקסם.

אתמול ישבתי והוריתי בחוסר סבלנות על מגירת משקפיים ממתכת ״אני חושב שזה מתאים לך״ אמרתי לילדה עם הצמות. היא חייכה חיוך עם גומות גדולות ומדדה את המשקפיים.

״כן! זה מצוין!״ אמרתי בהתלהבות מזויפת ״זה נראה… קסום״ חיוך של געגועים עלה על שפתי כשנזכרתי בעולם המופלא, שהייתי יכול להיות בו ברגע זה לולי… טוב, לא מדברים על כך.

פתאום נכנסו לחנות ארבעה אנשים. ״שם משפחה?״ מלמלתי בשיעמום

״דרסלי״ אמר הגבר בעצבנות. הוא לבש חליפה מכובדת שכמעט חנקה אותו, כיוון שבקושי צוואר היה לו. דווקא שפם היה לו, גדול ובולט בפניו הסגולים.

״מהר בבקשה!״ זירזה האישה את בנה. היא הייתה גבוהה ובעלת צוואר ג׳ירף ופני סוס חמוצות.

״מה דעתך לבחור משקפיים וורודות זוהרות?״ שאל הילד השמן את אחיו ״מתאים במיוחד לך״ הוא פרץ בצחוק, או גרעפס.

הילד בחן את שורות המשקפיים הגבוהות ״אני לא יודע״ הרהר. בהיתי בילד הקטן. משהו בו היה מוכר.

הוא היה נמוך וזעיר, ובעל מבנה גוף ופנים רזים. הוא הסיט את הפוני שלו וחשף מצח חיוור… וצלקת אדומה בצורת ברק.

התנשפתי והסתרתי את פי בכף ידי. ״הארי פוטר?״ לחשתי

״בוא, ילד, יוצאים מכאן״ מר דרסלי נראה נסער וגרר את בנו.

״לא, רגע!״ הילד נחלץ בזריזות. הוא יצא משם, אוחז בידיו באושר במשקפיים עגולים בצבע שחור.

מצאתי את המחבוא של הארי פוטר, יומן! אתה יכול לתאר דבר גדול מזה? אני רוצה היום לספר לאוכלי המוות האחרים, היכן שלא יהיו.

אם כי קצת חבל לי. לילד היו פנים כל כך מתוקים… אבל אני צריך לספר… אבל מה הוא עשה לי…? אני חייב לספר…

מה אתה אומר, יומני? מה אעשה?