החותם המשולש

ג'וני תמיד היה הילד המוזר.

הוא הגיע לבית היתומים כשהוא עדיין ינק. הוא לא ידע מי היו ההורים הביולוגיים שלו, או למה הם נטשו אותו בבית היתומים לפני חמש עשרה שנים. אפילו מרי טיילור, מנהלת בית היתומים, לא ידעה מאיפה הוא הגיע. היא סיפרה לו שהוא פשוט הופיע מול דלת בית היתומים באמצע הלילה. היא גם סיפרה לו שזה קרה באותו יום שבו אחד הילדים נעלם בלי הסבר. ג'וני לא היה יכול שלא לתהות אם הוא והילד המסתורי הזה קשורים בצורה כלשהי.

כמובן שעם כל השאלות האלו לגבי העבר שלו, ג'וני היה די אובססיבי לגלות את התשובות. זאת הסיבה ששאר הילדים הדביקו עליו את התווית של הילד המוזר. הוא היה הילד היחיד בלי עבר, וגם הילד היחיד שהעסיק את עצמו בצורה כל כך אובססיבית בההורים הביולוגים שלו.

לפחות ג'וני לא היה הילד המוזר היחיד בבית היתומים.

"בוקר טוב, ישנוני." ג'וני קרא, וניער את לוקאס שישן במיטה מתחתיו, כמו שעשה בכל בוקר. לוקאס רטן ודחף את היד של ג'וני מעליו, כמו שעשה בכל בוקר. ההידבקות לשגרה גרמה לג'וני לחייך.

השניים נפגשו לראשונה כשהם היו בני שמונה. לוקאס הופיע בדלת של בית היתומים בשתיים בלילה, מה שהעיר את ג'וני מהחלום המוזר שלחלם. הוא הציץ מגרם המדרגות כשמרי פתחה את הדלת, ומצאה את הילד מכוסה הדם שבחוץ. היא כמעט התעלפה כשראתה את לוקאס, וג'וני בקושי הספיק לראות אותו לפני שהיא הובילה אותו למרפאה.

לוקאס אף פעם לא דיבר על מה שהביא אותו לבית היתומים באמצע הלילה, או על מה שגרם לו לטראומה כל כך קיצונית ממלחמת העולם השנייה, מה שהפך אותו אוטומטית לילד ללא עבר - בדיוק כמו ג'וני.

הם פשוט נועדו להיות.

"נו, תתעורר כבר," התעקש ג'וני וחזר לנער את חברו.

"מה השעה?" שאל לוקאס בקול ישנוני.

"שמונה בבוקר."

"איזה יום זה היום?"

"שבת."

לוקאס רטן בקול, וכיסה את הראש שלו בכרית. "תחזור לישון. אין בית ספר היום."

"עצלן." הנער הבלונדיני הקניט אותו, אבל הפסיק לנסות להעיר אותו. זה היה בלתי אפשרי לגרום ללוקאס לעשות משהו שהוא לא רצה לעשות.

אבל באמת לא היה לג'וני יותר מדי לעשות. לא היו לו שיעורי בית, ולא היה לו עם מי לשחק. אולי באמת כדאי שהוא יקח את העצה של לוקאס ויחזור לישון, למרות שהוא היה מאוד עירני.

אחרי התלבטות ארוכה, שנמשכה בקושי עשר שניות, ג'וני טיפס חזרה למיטה שלו ונשכב על הגב. הוא לא התכוון ללכת לישון. הוא בסך הכל רצה לשכב ער ולתת למחשבות שלו לנדוד. אבל אפילו לפני שהוא הניח את הראש על הכרית, עיניו נעצמו בצורה אוטומטית והוא נרדם.

•••

היא שוב הופיעה בחלום שלו. האישה עם השיער הבלונדיני. בפעמים הראשונות שהוא חלם עליה ג'וני היה מופתע לראות אותה - הוא לא ידע למה, אבל ההרגשה הייתה כאילו הוא מכיר אותה. אחרי הפעם הרביעית שהיא הופיעה הוא כבר התרגל. כמו תמיד, הם עמדו בשדה רחב, והרוח העיפה את השיער הבהיר של האישה בצורה כל כך פוטוגנית, שלא היה לג'וני ספק שזה באמת היה חלום. הוא כבר הכין את עצמו לנאום הארוך שהיא עומדת לנאום בפניו, כמו שהיא תמיד עשתה, אבל להפתעתו, זה לא מה שקרה.

"הגיע הזמן," היא אמרה, והתקרבה אל ג'וני.

"הגיע הזמן?" הוא חזר אחריה בבלבול.

"אתה רצית לגלות על העבר שלך, לא? לגלות מי אתה באמת."

לג'וני לקח רגע לעכל את מה שהיא אמרה. הוא לא זכר שהוא אי פעם דיבר איתה על מה שהוא מרגיש. אבל אז הוא נזכר שזה בסך הכל חלום, והיא כנראה יודעת עליו הכל כי הוא מדמיין אותה.

למרות שהוא היה די בטוח שהוא לא אמור להיות מודע לעובדה שזה חלום…

"יש מקום אחד שבו תוכל לגלות את כל מה שרצית, אבל אתה חייב למהר," היא אמרה במהירות. הרגע שסביבם השתנה משדה השיבולים לסביבה שונה לגמרי. הם עמדו באמצע רחבה, שהוקפה על ידי עשרים ביתנים. כל אחד מהם היה נראה שונה לגמרי, והם מוספרו במספר מאחד עד עשרים. ג'וני והאישה עמדו ליד מדורה קטנה ברמכז, ונראה שהם היו האנשים היחידים בסביבה.

"אתה חייב להגיע לכאן היום, ג'וני." האישה המשיכה, ותפסה את הכתפיים שלו בשביל להדגיש את הדחיפות בדבר. "אתה לא יכול לחכות יותר ממה שכבר חיכית."

בהתחלה ג'וני היה כל כך מופתע שהוא הצליח רק לגמגם תשובה לא מובנת. אבל אז הוא הבין סוף סוף מה האישה אמרה, וכעס הציף אותו. "מה זאת אומרת יותר ממה שחיכית? לא חיכיתי לכלום! אני אפילו לא יודע מה זה המקום הזה, או איפה הוא נמצא!"

"אתה תבין כשתגיע לכאן," היא אמרה, ממשיכה עם המילים המעורפלות שלה. "בנתיים אתה פשוט צריך לעקוב אחרי העצים."

"מה זה אומר בכלל?"

אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הביתנים שסביבם התחילו להיעלם כשג'וני התחיל להתעורר. האש ריקדה עוד פעם אחת לפני שהיא נכבתה, והאישה הורידה את הידיים שלה מהכתפיים של הנער. היא אמרה רק עוד משהו אחד לפני שג'וני עזב את החלום.

"בהצלחה."

•••

הדבר הראשון שג'וני הרגיש כשהוא התעורר היה ידיים שמנערות את הכתפיים שלו בחוזקה.

"ג'וני!"

הוא זיהה את הקול, כמובן, וגם את העיניים הכחולות שננעצו בו. איזה תכסיס מלוכלך מצידו של לוקאס, להעיר אותו ככה. זה בכלל לא משנה שככה בדיוק ג'וני העיר אותו רק לפני כמה דקות.

כמה דקות, נכון?

"מה השעה?" שאל ג'וני.

"עשר וחצי. ואתה קורא לי ישנוני?" ענה לוקאס בגיחוך.

ג'וני נאנח והסתכל על התקרה, לפני שהחלום חזר אליו בבת אחת. האישה הבלונדינית. עשרים הביתנים עם האש במרכז. האזהרה שהוא חייב להגיע לשם היום. בהתחלה הוא ניסה להתעלם מהרצון הבלתי מוסבר שלו ללכת לשם - הרי זה מגוחך, זה בסך הכל חלום! - אבל אז נזכר במה שהאישה המסתורית הבטיחה לו. לגלות מי הוא באמת.

כמובן שהוא לא ידע לאן ללכת. אבל האישה המסתורית אמרה שהוא ידע כשיגיע הרגע - מה שאומר שאם הוא לא ידע, זה באמת חלום והוא בסך הכל בזבז בוקר אחד בחיים שלו, והוא ידע שאם הוא לא ינסה לפחות, הוא יתחרט על זה לנצח.

"אנחנו צריכים ללכת עכשיו." מיהר ג'וני להגיד, וקפץ מהמיטה בשביל לקחת בגדים להתלבש.

לוקאס הסתכל עליו בבלבול. "על מה אתה מדבר? באתי להגיד לך שיש פנקייק."

"לא אכפת לי מהפנקייק. זה חשוב. תתארגן כבר."

לוקאס הרים גבה. "יותר חשוב מפנקייק?" אבל הוא הקשיב לג'וני והתחיל לנעול נעליים. זה בדיוק מה שג׳וני אהב בלוקאס - הוא לא שאל שאלות.

חמש דקות לאחר מכן, הם כבר היו מוכנים לצאת לדרך. ג'וני לא ידע בכלל אם זה בסדר שהוא מביא את לוקאס איתו, אבל האישה לא אמרה לו שזה לא בסדר, והוא לא מתכוון ללכת למקום לא ידוע לבדו. הוא רק קיווה שהוא לא גורר את לוקאס לצרות. לוקאס הלך להגיד למרי שהם הולכים לשחק בחוץ, בשביל לא להדאיג אותה, ואז השניים יצאו לדרך.

"אתה יכול להגיד לי כבר לאן אנחנו הולכים?" שאל לוקאס כשג'וני סגר מאחוריהם את הדלת הראשית.

"אין לי שום מושג," ענה ג'וני בקלילות, והתחיל ללכת לכיוון אקראי.

לוקאס נאנח, "זה עומד להיות יום ארוך," לפני שעקב אחרי ג'וני אל הלא נודע.

הפרק הקודם		הפרק הבא