וולדמורט בלרינה

וולדמורט היה אובד עצות. הוא לא ידע מה לעשות- הרי הוא לא יכול כאדון האופל לעשות את זה.

אבל השאיפה שלו הייתה כל כך גדולה…

הלורד וולדמורט רצה לרקוד בלט.

זה התחיל מזה שהוא רצה להיות זמר. זה היה נורא והוא ניסה בכל כוחו לחסום את התחושה האיומה, התשוקה המזעזעת. ימים ולילות היה תוהה אם מישהו כישף אותו…

ואז הוא התחיל לרצות לרקוד בלט.

ומאותו היום חייו של אדון האופל השתנו. בחנויות הבגדים, בלי שאף אחד היה רואה, הוא היה קורה חצאיות טוטו וורודות, כשהיה לבד בחדר היה נועל נעלי בובה ומפעיל מוזיקה רומנטית כדי לרקוד בלט, וכשהיה שקט והוא היה לבד הוא היה שר.

עכשיו הכל היה בסדר. הוא ניסה להתרחק מאכלי המוות, והתחבר רק עם חברה אחת- הלנה, הברבי שלו. הוא נעשה מנותק ובעל קול קר ומרוחק, כי מחשבותיו היו במקומות אחרים לגמרי. הוא ניגן בכינור.

אדון האופל כבר לא היה כל כך מטיל אימה.

אבל בכל זאת הוא הצליח להסתיר את זה. הוא גרם לאכלי המוות להאמין שהוא הבוס ולא כדאי להתקרב אליו. רק שלא יגלו שהוא רוצה להיות בלרינה… המחשבה הייתה קשה מנשוא.

וולדמורט לא ידע מה לעשות.

הוא ניסה לדבר עם הלנה. הוא כישף אותה והיא ענתה לו: ״תהרוג את הארי פוטר, זה יחזיר לך את הרשעות לגוף.״

אבל דווקא באותו רגע גורלי, כשהיה יכול לנצח את הנער הרזה בעל צלקת הברק, הוא לא עשה זאת. הוא ריחם עליו.

״אולי בגן עדן,״ מלמל בתקווה בזמן שנפל אל מותו, ״אולי בגן עדן אוכל להיות בלרינה״