אמא אמיתית, סוף סוף

״אני רוצה שתדע שאני מצטערת. אני מצטערת שהתעללתי בך כל כך, אני יודעת שלא הייתי אמא טובה. הייתי רעה אליך מאוד, אני מרגישה חייבת לבקש סליחה.

כן, הייתי רוצחת. מרשעת שאכפת לה רק מעצמה. ענקית איומה ונוראה. רצחתי אנשים, רמסתי כפרים, מחצתי ידידים. כל מה שיכלתי להרוס בידי הכבירות- כך עשיתי.

אני מצטערת. חשבתי אז שקוסמים פשוט צריכים למות. אני מבינה שטעיתי. אבל את מה שגרמתי בטעותי כבר לא ניתן לתקן.

לא, אי אפשר להחזיר את כל הקוסמים שרצחתי, את כל המשפחות שהרגתי על לא עוול בכפם, ואני מצטערת שהתעללתי בך, בן שלי.

רצית להיות קוסם. רצית ללמוד כישוף וקוסמות. היית ילד כל כך קטן, פעוט ואמרת לי את זה, אמרת בשקט. ביקשת ממני בתמימות ובמתיקות להבטיח שלא אכעס והבטחתי.

אבל אחרי שאמרת לי את זה, הרבצתי לך וטלטלתי אותך. היית רק בן שנתיים וחצי, אבל לא הסכמתי להקשיב לך יותר ורציתי להרוג אותך.

אז ברחת, ברחת לשם, לבית הספר לכישוף ולקוסמות. איך קוראים לו? הוגוורטס, נדמה לי. וזה הכניס אותי לדיכאון. לא אכלתי, לא ישנתי בלילות. דאגתי לך, בן שלי. אז לא תיארתי זאת כך, אבל דאגתי לך.

והתחלתי להשתתף בתגרות במרץ. להרביץ לענקים אחרים. להרגיש את ההתנגדות, את הכאב, את הדם שזורם…

אבא איננו, גם בו התעללתי ולבסוף הוא מת.

אני פצועה, בן, אני פצועה וגם הלב שלי.

ויותר מכל אני מתגעגעת אליך. אתה רק חצי חצי, אתה קטן מדי וחלש, וחביב מדי. חשבתי אז שאתה רכרוכי, אבל עכשיו אני רוצה לחבק אותך.

הענקים האחרים דופקים על האבן שחוסמת את המערה שאני גרה בה. הם רוצים להרוג אותי, לא נותר לי זמן רב לחיות.

וברגעים אלו אני מצטערת, ילדוני שלי. אני מצטערת על מה שקרה, ואני מצטערת שלא הייתי אמא טובה מספיק כדי לתקן את זה.

היו לי מאות אלפי הזדמנויות לבוא להוגוורטס, לאחוז בידיך ולהתחנן לסליחה, לתת לך מתנות. להתנהג כמו שכל אם צריכה להתנהג.

אבל לא עשיתי את זה, בן. הגאווה שלי מנעה ממני לבוא.

אם אתה מוצא את המכתב הזה, אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך. אוהבת אותך ומתחננת לסליחה. אל תסלח לי, אני לא ראויה לזה, אבל תדע שאני רוצה אותך עכשיו יותר מכל.

אולי יום אחד נפגש… אבל לא בעולם הזה.

הענקים דוחפים לאט לאט את האבן. אלו השניות האחרונות בחיי.

ואני מקדישה אותן לך, האגריד שלי, לילדי שאינני ראויה להיות אמו.״