ליקוי חמה

שם הפאנפיק: ליקוי חמה

תקציר: במישורים, ארבע־עשרה שנים לאחר סיום מלחמת הרומח, שחר־בהיר ושיר־ירח קווה־שו נולדו לסהר־פז החולה. שיר־ירח נולדה כשאור הירח זוהר בעיניה. שחר־בהיר נולדה כשצבעה הצהבהב של השמש בעורה. סהר־פז לא יכלה לתאר לעצמן כי לידתן הובילה לשרשרת מאורעות שהיוותה יריית הפתיחה למלחמה חדשה, אכזרית וקשה יותר מהקודמת. שלידתן תוביל לקרע בין חברי הרומח הותיקים. שלידתן תוביל לזעזוע במונחי הטוב והרע שהובילו את העולם. היא לא יכלה לתאר לעצמה, אך אילו ידעה את שעתיד לקרות, אולי היתה בוחרת להתנהג אחרת...

ז'אנר: מציאות אלנטרנטיבית/AU

פאנדום: רומח הדרקון

שיפ: הט: סהר־פז/מי־נהר, תאניס/לאורנה, קרמון/טיקה, פאלין/OFC, תאנין/OFC, גילתאס/OFC/OMC, OFC, דאלמאר/ג'נה.

דירוג: Pg13

פאנפיק זה מבוסס על סדרת ספרי "רומח הדרקון" שנכתבה על ידי מרגרט אדית וייס וטרייסי ריי היקמן, וכל הזכויות שמורות להם. אני מסירה מעלי כל אחריות שהיתה/יש לי על הפאנפיק ולשימוש במידע/החפץ בכל דרך שהיא.

כמו כן: אבוקדו זה טעים.

הערת הכותבת: הסיפור הזה נכתב במקור בעודי קוראת את סדרת רשומות, ולאחר מכן המשיך להתפתח ולקבל צורה בזמן שקראתי את סדרת אגדות, רשומות רייסטלין, שישיית המפגשים ולאחר מכן דור ההמשך. לפיכך הוא מכיל הרבה מאוד חלקים שמתבססים על מידע שמצאתי באינטרנט שהצגתי בספר בצרוה שגויה (אבירי האופל, משפחתה של סהר־פז, סופו של פאלין, מלחמת הכאוס ועוד). כתוצאה מכך, נוצרה קו עלילה מקביל שמתרחש לצד קו העלילה של דור ההמשך, דשל"ק וכוהנת האופל. אני אקפיד להכניס בסיפור מידע והסברים ככל הניתן על קרין החדשה. 

קריאה מהנה!

~ חלק ראשון ~

"שמש החיים לא עוד תחמם את המתים."

- אלפונס דה למרטין

פרולוג: שחר ראשון

היא הגיעה עם שחר ראשון, עוד לפני שהציפורים המשכימות קום ביותר התעוררו. מגפיה בלויים, גלימתה ספוגת מים מגשם הלילה, מושכת בידה את רסנו של סוסה. עיניה החדות סרקו את הרחובות בחשדנות. האנשים ההולכים ברחוב לא יצרו איתה קשר עין; זרים לא היו רצויים בסנקשיין.

היא נעצרה לבסוף ליד פונדק בדרום העיר. למרות השעה המוקדמת, מהפונדק בקעו קולות צעקות והתנגשות כוסות שיכר. ההיא קשרה את סוסתה באורווה ופתחה את הדלת בדחיפה גסה.

פונדק "פטישו של ריאורקס" היה פונדק קטן ועלוב, אך אחד היחידים שנותר על תילו לאחר שעזב צבאו של אריאקס. את אחת הפינות תפס בר משקאות ארוך, שמוזגת משועממת נשענה עליו. ברחבי החדר הוצבו שולחנות וכיסאות בהם ישבו פה ושם אנשים מטושטשים למראה.

היא פנתה אל הדלפק.

"כמה עולה לשכור חדר?"

המוזגת המשועממת הרימה מבט.

"שבע מטבעות פלדה ללילה."

היא הוציאה שבע מטבעות מארנקה והניחה אותם על הדלפק. המוזגת גרפה את המטבעות, והושיטה לה מפתח שהמספר 27 חרוט עליו.

היא הנהנה אליה לתודה וכבר החלה לצעוד לעבר המדרגות כשאחד הגברים היושבים ליד הדלפק אחז בידה ובגסות וסובב אותה אליו.

"אני מכיר אותך," הוא נהם עליה.

היא ניסתה לשחרר את ידה, בלי הצלחה.

"אני לא חושבת," היא אמרה בקור רוח.

"כן, כן," הוא אמר. "אני מזהה את העיניים האלה."

"שחרר אותי," היא נהמה, ומשכה את ידה בחזרה, בכוח.

הגבר קם על רגליו. הוא נאלץ להישען על הדלפק כדי לא ליפול. "את חושבת שאני מטומטם? אני יודע מי את. את קיטיארה אות'־מאטר, ועלית למשפחה שלי בשני ילדים מתים."

הפונדק דמם. כל האנשים הביטו לעברה. איש מהם לא נראה ידידותי.

"קוראים לי הרמון אנגליקס. אין לי מושג על מה אתה מדבר."

"כן?" הוא סינן. הוא משך אותה אליו בכוח, ואז הרים את ידו ומשך את הברדס מעל ראשה.

שער שחור, מתולתל גלש אל כתפיה. עיניה היו חומות וכהות, ותווי פניה חדים וזוויתיים. היא היתה גבוהה ויפת מראה, עורה שזוף, לבושה בבגדי לוחמת כהים. כל אדם בסנקשיין ידע לזהות את העיניים הללו ברגע.

הגבר הסתער עליה בזעם. היא חמקה ממנו בקלילת ושלפה את חרבה מנדנה; ביטינגר נע בקלילות בידה והצליף לעברו של הגבר, אך זה נע ימינה ונפצע רק בכתפו. שניים מחבריו הצטרפו אליו, מושיטים יד לנדני חרבותיהם.

היא פרקה את אחד הגברים מנשקו ונרתעה אחורה כשאחר הסתער עליה, סובבה את חרבה בידה ודקרה לעברו בכוח. הגבר הועף אחורה, אך קם על רגליו תוך שניות. אחר, הראשון, ניסה לזרוק עליה כוס שיכר אבל היא התכופפה, רצה לעברו ועילפה אותו במכת חרב מהירה. היא הסתובבה ונעמדה פנים אל פנים אל מול הגבר האחרון.

הוא היה סייף מיומן, ותנועותיו ותרגיליו החלקים לא הואטו אפילו במעט בגלל שיכרותו. היא ראתה מזווית עיניה כמה אנשים נעמדים ומריעים, או חומקים ונעלמים דרך הדלת. היא תקפה אותו מימין והוא חסם אותה, תקפה משמאל והוא התחמק; הוא התחמק מכל מתקפותיה, אבל לא ניסה לתקוף בכלל.

היא העבירה את ביטינגר לידה השניה. היא היתה אחת האנשים הבודדים שידעו להילחם בשתי ידיים, והטריק הפשוט הזה בילבל לעיתים את יריביה. כשחרבה מאוזנת בידה השמאלית, היא זינקה לעבר יריבה, מקפידה שידה לא תגלוש מהקת עטופת העור, ותקפה אותו בצידו השטוח של ביטינגר.

הוא לא ציפה לזה. הוא נרתע אחורה, אך לא מהר מספיק. חרבה התחממה בהדרגתיות עד כה וכעת הגיעה לרמת רתיחה מרבית; צבע הפלדה דמה כעת לנחושת. ביטינגר פגע בעורו של האדם כמו מחבת עמוס שמן רותח, והוא קרס ולא קם שוב.

דממה השתררה בפונדק כשהיא תקעה את חרבה בנדנה, נזהרת שלא תפגע בירכה ותגרום לה כוויה נוספת. האדרנלין ששצף בורידיה דעך, והותיר מקום לעייפות וליאוש; היא לא ישנה כמעט שבוע שלם, אך לא היה לה ספק שלו תלך לישון בפונדק הזה, תתעורר כשחרב מוצמדת לגרונה, או גרוע יותר, לא תתעורר.

היא השליכה את המפתח בחזרה אל הדלפק. "תשמרי את העודף," היא נהמה, ויצאה החוצה.

היא קרסה על המיטה ברגע שנכנסה לחדרה. היא חשה בחרבה מתחככת במותניה, עדיין חמה מן הקרב, והתרוממה באנחה. המסעות האלה היו חסרי טעם בדיוק כפי שהיו חשובים מכפי שניתן לתאר.

מסוכן מדי. היא פרקה את חלקי שיריון השרשראות של והשליכה אותם למרגלות המיטה. כל האנשים בסנקשיין ידעו איך היא נראית. היא שיחררה את נדנה והניחה אותו מתחת למיטה כך שתוכל לשלוף את חרבה במהירות אם תידרש לכך. היא באמת ציפתה למנוחה פשוטה?

אצבעותיה נתקלו במגע הגס של הקלף ששמרה בכיס בגדיה הרגילים. היא נעצרה לרגע, ואז הוציאה את הקלף והתיישבה אל השידה הקטנטנה.

היא שנאה להשתמש ביונות דואר; מסוכן מדי, איטי מדי, יקר מדי. הסכנה שהמכתב תיפול לידיים הלא נכונות גברה בהרבה על הסיכוי שהוא יגיע ליעדו, והיא  לא אהבה לעשות דברים מסוכנים. היא נהנתה מטעמה של הסכנה, של הקרב, אבל הבינה כבר מזמן שמדובר בהנאה מסוכנת. כעת, כשכמעט כל אדם באנסאלון יכל לזהותה, היא ידעה שאסור לה לקחת סיכונים מיותרים.

אבל היא בכל זאת הוציאה את הקלף ופרשה אותו. היא לא אהבה לכתוב; היא היתה חסרת סבלנות ונמהרת, וכתב דרש סבלנות ומחשבה. המשפטים במכתביה תמיד יצאו נוטים מדי, מרוחים מדי, לא ברורים. אבל האישה שאליה היא שולחת את המכתב יודעת לפענח את כתבה. הן העבירו יחד ארבע שנים בצמוד, תלויות אחת בשניה כדי לשרוד. היא הכירה אותה כפי שהיא הכירה את עצמה.

היא יצבה את הקולמוס בזהירות על הדף, ועצמה את עיניה. מילים התרוצצו במוחה, אבל היא ידעה שהיא לא תעביר את כולן לדף.

היא חשבה לרגע, ואז פקחה את עיניה. היא רכנה קדימה והתחילה לכתוב.

עיניה עקבו אחרי היונה עושה את מסלולה בטפיחות כנפיים עד שזו נעלמה בשמי הלילה זרועי הכוכבים. היא העבירה יד בשיערה המתולתל, שקועה במחשבות, דבר נדיר מאוד כשהיה זה נוגע אליה. היא החלה ללכת שניות ספורות לאחר מכן.

כשהגיעה אל היונאי, משכה את ברדסה מטה כדי להסתיר את פניה בצללים. היא הינהנה אליו במהירות והסתובבה בחזרה אל העיר. מגפיה הרטובים עדיין נקשו בעדינות על המרצפות השחוקות.

היא לא התכוונה להישאר עוד בסנקשיין. מסוכן מדי. היא תעזוב. לאן, היא לא ידעה. היא אף פעם לא ידעה, אבל היא תמיד הצליחה. היא היתה אדם שמתרגל לסביבתו תמיד, לא משנה מהי.

אולי למרגוע. כבר זמן מה שהמחשבה לחזור אל העיר קרצה אליה. היא רצתה לראות את עצי הוואלן הגדולים והבתים החדשים שהתושבים כבר החלו לבנות עליהם, לראות את פונדק "המעון האחרון", לאכול את תפוחי האדמה המטובלים של אוטיק...

אבל אוטיק כבר לא היה בעל הפונדק. הוא מת לפני שנתיים, ועובדתו הנאמנה טיקה ויילן־מאז'ר החליפה אותו, יחד עם בעלה, קרמון מאז'ר.

קרמון... היא העבירה שוב יד בשיערה. לא, היא לא מוכנה לזה. עדיין לא. יום אחד, כן, אבל עכשיו... עכשיו לא הזמן המתאים.

היא נכנסה לאורווה במהירות, מפנה את ראשה הצידה מנער הסוסים, שומרת על פניה חפויים. ידיה ליטפו את פרוותה הרכה של סוסתה, סירבה, שהורידה אליה מבט עגום, כדרכם של הסוסים.

הן היו יחד בדרכים מאז ומתמיד, כך נדמה לה, אולם היה זה רק מאז סיום מלחמת הרומח. ארבע עשרה שנים ארורות של נדודים, של טיול בין יערות ומדבריות, של שהות של שבועות ספורים בכל עיירה לפני שהיא עוברת לבאה. ועדיין היא לא היתה בטוחה. העולם עוד לא שכח את מעשיה של שרת הדרקונים.

היא הרימה מעליה רגל וקפצה מעלה. סירבה התקדמה אל מחוץ לאורווה, והיא חשה ברוח קלה מלטפת את פניה. ברדסה עדיין הסתיר אותה מעיני עוברי אורח, אך לא לעוד הרבה זמן. מרגע שתגיע ליער, תוכל לרכוב בחופשיות ולחוש את צליפת הרוח החזקה על פניה.

היא חייכה לעצמה. אומנם היא העדיפה להתרחק מסכנות, אבל היא עדיין היתה אותה לוחמת חסרת מנוח שחיפשה תמיד לחוש בהכול.

היא הכתה בעקבה בצד סירבה וזו הגבירה את מהירותה. הן יצאו מהעיר.

היא הורידה את ברדסה והניחה לו להתבדר מאחוריה. חיוך עקום עלה על שפתיה. היה לה ברור לאן היא רוכבת, וזה לא היה מרגוע.

		הפרק הבא