ליקוי חמה

פרקים הראשונים (כולל הפרק הזה), אני מזהירה מראש - אני עומדת להכניס הרבה מאוד מידע על עולם הסיפור, אז תמחקו מהראש שלכם כל מה שאתם יודעים על תקופת דשל"ק והלאה - כי עומדים להיות כאן הרבה מאוד בילבולים.

פרק ראשון: בריכה של ירח וביצה של שמש

שיר־ירח קווה־שו בת השבע התעוררה אל בוקר ככל הבקרים.

היא תלשה את שמיכתה ממנה והלאה וטיפסה על פקעת השמכות והכריות הגבשושיות ששימשו לה כהגנה מפני קור הלילה הצורב. היא החליקה מטה פעמיים אל המיטה אך המשיכה בנחישות, עד שלבסוף עמדה בגאווה על הפקעת, כותנת הלילה הקטנה הדקיקה שלה מתנופפת בין רגליה וגורמת לה לרעוד מקור. בעיני רוחה היא היתה אבירה אמיצה שטיפסה על מגדל כדי להציל עלם במצוקה. במציאות היא היתה ילדה בת שבע שעמדה על מיטתה בזרוע מונפת ומתנופפת באוויר שקפצה הישר ממערמת השמיכות המאולתרת אל השטיח, נוחתת בחבטה מכאיבה.

"ניצחון." היא לחשה לעצמה בחיוך. היא התרוממה מין השטיח, שם תואר לא מדויק לבד דקיק מקלף שהודק אל רצפתה היטב. הוא היה שם כדי להיראות שימושי ואיכותי, כמו רוב החפצים שלה.

אצבעותיה הברישו את הכותנת מאבק שנדבק אליו מהנפילה אל השטיח בעודה הולכת אל מיטתה של אחותה. אמא לא אוהבת שהבגדים מלוכלכים; היא אומרת שזה גורם להן להיראות כאילו אין להן כסף. לכן שיר־ירח ניקתה את כותנתה בקפידה, בהבעת חשיבות עצמית, לפני שהגיעה למיטתה של אחותה והחלה לקפץ מעלה ומטה, שוכחת מכל האבק שמסתנן מבעד לשטיח.

"*בְּרֵיי! בריי! קומי!" היא תפסה בזרועה של אחותה, הישנה בשלווה במיטתה. "בוקר כבר! קומי!"

שחר־בהיר קווה־שו כיווצה את עיניה העצומות, כמו בכל הבקרים, והתהפכה אל הצד השני. "תני לי לישון, **מוּני." 

שחר־בהיר היתה ילדה צעירה בת שבע, שנראתה בדיוק כמו שהייתם מתארים לעצמכם שתראה ילדה צעירה בת שבע. עורה היה חיוור ורך, מלא זוויות מעוגלות, לחייה היו סמוקות תמידית, ושיערה בעל הגוון המיוחד - זהוב כסוף, אותו ירשה מאימה - הקיף את פניה כמו רעמה. היא היתה מודל המתיקות הילדותית, לפחות חיצונית.

"בריי! בריי!" שיר־ירח נידנדה לאחותה. כמו תאומתה, גם היא ניחנה בעור בהיר ובשיער זהוב כסוף, אך אצלה המאפיינים הללו גרמו לה איכשהו להיראות מבוגרת יותר מגילה. לא פעם אנשים טעו וחשבו שהיא בת עשר או אחת־עשרה שנים. שיר־ירח חשבה שזה ראוי; אחרי הכול, אם היא מתכוונת להיות אבירה בעתיד, כדי שהיא תיראה בוגרת ומרשימה כבר עכשיו.

בראשה של שיר־ירח עלה רעיון. היא התרוממה על קצוות אצבעותיה ומשכה את השמיכה ממיטתה של אחותה, מותירה אותה קופאת מקור בכותנתה.

"בריי!" שחר־בהיר פתחה עיניים כחולות כקרח והתרוממה לישיבה. בגינוניה היה דבר מה אצילי שקיבלה בירושה ככל הנראה מאימה. לשיר־ירח, לעומתה, היו גינונים פראיים וקפוצים. גינונים של לוחמת, נהגה שיר־ירח להגיד בגאווה.

"קומי, קומי, קומי, קומי, קומי, קומי, קומי," החלה שיר־ירח לשיר שיר מאולתר שהמציאה באותו רגע. היא רצה ברחבי החדר בצחקוקים כשאחותה רודפת אחריה. "לא תתפסי אותי, לא תתפסי אותי, לא תתפסי אותי, לא תתפ - אוי." 

שחר־בהיר הגיעה אל אחותה ומשכה את השמיכה בכוח מתחת לזרועה. היא החלה לצעוד לעבר מיטתה. שיר־ירח עקבה אחריה, חוששת שהיא תחזור לישון, אבל המרדף כבר העיר את התאומה הצעירה ביותר, והיא השליכה את השמיכה על מיטתה ופנתה אל ארונה הקטנטן. 

"אל תפריעי לי!" היא הטילה באחותה מבט נוקב לפני שנעלמה בתוך החדר השני הקטן שלהן, בגדיה תחת זרועה.

שיר־ירח קיפצה על מיטתה של שחר־בהיר וסגרה את הוילונות והדקיקים לפני שהחליפה גם היא בגדים. בזמן שהיא התאמצה למשוך מעל לראשה את השמלה החדשה המרגיזה, היא הביטה בשמש העושה את דרכה מעלה מבעד לוילון. היא חייכה לעצמה בעודה חושבת על העתיד לקרות. היום הזה עומד להיות יום אחד.

"אמא, אמא, אמא, אמא, אמא - "

שיר־ירח דילגה במורד המדרגות, מלכלכת את שמלתה החדשה כבר, ואחותה ירדה בעקבותיה בכבוד רב יותר, ידיה מנקות את המעקה מאבק. סהר־פז קווה־שו ענתה בצעקה לביתה מהסלון.

"כן?"

"אמא, זה נכון שהרמון באה היום?" שיר־ירח קפצה שתי מדרגות ורצה לעבר הסלון, לעבר אמה בעליזות.

סהר־פז היתה, כרגיל, מכורבלת על הספה, ידיה אוחזות בספר, עיניה זוהרות כמו בקסם. אבל עיניה היו החלק היחיד שנותר בפניה שזהר; כל השאר נבל. עורה היה אפור ושיערה, שהיה פעם כה מקסים ושופע, היה כעת דליל ואפור למחצה. סהר־פז היתה חולה כבר כמה שנים, ובינתיים לא נראה שאלתה, מישקאל, עומדת לרפא אותה בקרוב.

שיר־ירח קפצה אל בין זרועותיה של אמה.

"כן, זה נכון." סהר־פז ליטפה את שיערה של שיר־ירח, כאשר לפתע נתקלו עיניה בקרע קטן בחלק התחתון של השמלה. היא נאנחה לעצמה בליבה. היא ידעה ששיר־ירח לא תוכל לשמור על בגדיה כפי שהם לאורך זמן.

שחר־בהיר נכנסה לסלון בצעדים איטיים, שמלתה האביבית כמו מרחפת סביב רגליה. עד כמה שאחותה היתה פראית ולא נשית, כך היתה שחר־בהיר נשית ועדינה. היא התיישבה לצידה של אימה על הספה, מסדרת את שמלתה סביבה. אבל אפילו ההבעה המכובדת (לדעתה) שעל פניה לא הצליחה להסוות את ההתרגשות מהחדשות.

"זה נכון, אמא? הרמון מגיעה?"

אימן של התאומות צחקה. 

"ובכן," היא פתחה בהיסוס. "הרמון שלחה לי לא מזמן הודעה שהיא רוצה להיפגש איתי היום. עכשיו, זה לא אומר שהיא בהכרח תצליח להגיע - " סהר־פז ניסתה להגיד מבעד לצעקות העליזות של בנותיה (בעיקר של ביתה הגדולה בדקה וחצי), אבל נכשלה והרימה ידיים. נותר לה רק לקוות שהרמון באמת תגיע ולא תאכזב את הבנות.

בזמן שהן פיטפטו ביניהן בעליזות, סהר־פז שקעה במחשבות על העבר, דבר טיפוסי לה מאז שהיא מרותקת אל כורסתה.

עשרים שנה עברו מאז מלחמה הרומח, ושום דבר לא חזר לקודמו; סהר־פז ומי־נהר חשבו שניצחו את מטרתם כשהצליחו לקבץ את הקווה־שואים הנותרים וליצור קהילה מאוחדת, אבל היתה זו רק תחילת הדרך. שנים קשות של בנייה ועבודה נדרשו מהם כדי להגיע למה שהיה להם כיום, אבל גם בו היו חסרונות. מצבה סהר־פז, בעיקר. עד שהם הגיעו בכלל למצב המינימלי הזה הם עברו לא מעט. סהר־פז ילדה עוד ילד… אבל היא לא אהבה לחשוב עליו. אז היא סילקה אותו ממחשבותיה ועברה להתרכז שוב בבנותיה.

"אז תשמרו על השמלות שלכן, כדי שתראו יפה כשהרמון תגיע, כן?" שאלה אותן סהר־פז, אבל השאלה הופנתה בעיקר אל שיר־ירח, וזו הינהנה בצייתנות בראשה. 

"אני יכולה ללכת עם אבא ליער, אמא?" שאלה שיר־ירח רגע לאחר מכן, ראשה עובר במהירות ממחשבה אחת לאחרת. "בבקשה, בבקשה, בבקשה!"

סהר־פז נאנחה. 

"אם לא תתלכלכי." היא אמרה בנימת אזהרה, אבל נראה ששיר־ירח פיספסה את האזהרה.

"תודה, אמא, תודה, תודה, תודה!" היא קפצה מעלה על הכורסה הגדולה וחיבקה את צווארה של אמה. סהר־פז צחקה וקמה באיטיות כדי לעבור למיטתה שלמעלה. שיר־ירח רצה החוצה בעליזות, מתירה את אחותה ישובה על הכורסה לבדה.

כשהייתה בת ארבע, הציע אביה לראשונה לשיר־ירח לצאת איתו ליער. היא ידעה שאמה לא אהבה את הרעיון, כי היא ואבא אחר כך הסתגרו בחדר וצעקו הרבה בשפה מדוברת, שהם ידעו שהן לא מבינות, ויצאו רק אחרי שעה. אבל שיר־ירח אהבה לצאת ליער, ובהדרגתיות סיגלה את האירוע היחודי למנהג קבוע, שהיא היתה מבצעת כל בוקר, אם היא יכלה למצוא את אבא. לפעמים היא חיפשה את אבא בכל מקום אבל לא מצאה אותו, ואז היא ידעה שבמשך הימים הקרובים הוא לא יחזור הביתה, ואז יום אחד הוא יחזור בצעדים איטיים, פניו זועפים, ואז ישאר במיטתו למשך זמן רב.

אבל באותו בוקר, לשמחתה, היא מצאה את אבא.

הוא חיכה לה בשולי היער, כפי שנהג לעשות כשהיה אפשר למצוא אותו. כשראתה אותו שיר־ירח היא החלה לרוץ לעברו. רגע לפני שהגיעה אליו הוא פשט את זרועותיו והרים אותו, מסחרר אותו באוויר כמו ציפור. שיר־ירח צחקה ונצמדה אל ידיו הבטוחות, המגנות.

הוא הוריד אותה מטה, ושיר־ירח לא יכלה שלא לחוש אכזבה קלה. אבל האכזבה הזאת נעלמה כשאביה הושיט לה גרזן קטנטן, שהוא דאג בעצמו שיכינו לה. "היום חוטבים עצים!" הוא הכריז לפניה, וסומק אדמדם של התרגשות עלה בלחייה של שיר־ירח. בעודה נכנסת ליער, היא חייכה, והותירה לעצמה לנטוש את דאגותיה התמידות לאחותה מאחוריה, יחד עם קרעי שמלתה החדשה.

לשחר־בהיר אף פעם לא התאפשר להשאיר את דאגותיה מאחוריה. היא גם מעולם לא חייכה.

היא ישבה על מיטתה ברגליים משולבות, ספר שכתוב בסולמאנית מולה, והשוותה את הכתב למילון עב כרס שפתחה והחלה לדפדף בו, מתרגמת באיטיות את המילים. היא היתה רוצה להעתיק את המילים בכתב חדש ונקי אל קלף חדש ולהכין ספר מתורגם בקווה־שואית שבו תוכל לעיין כל פעם שתרצה, אבל אמא היתה כועסת על בזבוז כזה של קלף ודיו. אנחנו שומרים את הכסף הזה לדברים חשובים יותר, היא בטח היתה אומרת. כמו אוכל ובגדים. 

שחר־בהיר הסכימה איתה. היא היתה מאוד שונה מאחותה, למרות שחיצונית הן היו כה דומות. שיר־ירח היתה רוח חופשיה ופראית, לא מרוסנת, שתמיד היתה עליזה ותמיד הצליחה למצוא טוב בכל רע ולהכניס קסם בחיים באמצעות דמיונה העשיר. שחר־בהיר לא היתה ילדה בת שבע רגילה; לפחות כך היא הבטיחה לעצמה. היא ידעה שהיא בוגרת מאחותה, שהיא לא מסוגלת לחייך ולצחוק בכזו קלות, לא למצוא את הטוב כל דבר באמצעות דמיון פרוע בפשטות כל כך. בליבה, היא קינאה מעט באחותה על שקיבלה את שמחת החיים שממנה נגזלה.

היא ידעה שאחותה לא אוהבת שהיא עצובה, אז היא עשתה כמיטב יכולתה כדי לשמח אותה. בבוקר היא בדיוק ניסתה לתרגם בראשה את אחת המילים בספר עלפי שקראה, ניסתה להיזכר בתרגום המדויק, אבל אז אחותה הפריעה לה וניפצה את הבועה השקטה שלה. היא רצתה לכעוס עליה, אבל היא ידעה שאחותה היתה רוצה שתאומתה תהיה אחות ככל האחיות; עליזה ומצחיקה וחברתותי, ולא מה שהיא. ולכן היא רדפה אחריה בחדר. לכן היא תמיד שיחקה איתה בחוץ  כשאף אחד אחר לא רצה, או כשאמא לא הרשתה. היא עצמה לא היתה מסוגלת להיות מאושרת, אז היא חיה את האושר של אחותה.

מאז לידתה, שחר־בהיר היתה תאומת החושך ושיר־ירח היתה תאומת האור. או כך לפחות תייגה זאת שחר־בהיר בליבה, לאחר שקראה את הספרים "כבשן הנשמה" "אחים לנשק" של אסטינוס, והוקסמה משתי הדמויות הראשיות שבו. היא מיד תייגה את אחותה, העליזה והחברותית, כקרמון, ואת עצמה, המתבודדת המשונה, כרייסטלין. אבל למעשה, לא רק הדומי באופי הוא שגרם לה להזדהות עם רייסטלין מאז'ר. היה זה דבר אחר, תכונה מיוחדת שרק היא ורק אותו רב מג צעיר ניחנו בה. היא לא הכירה אף אחד אחר "כמוהם" (כי בראשה הם תמיד היו יחד, באותה קטגוריה, באותה קבוצה). 

שניהם היו מקוללים.

רק שקללתו של רייסטלין מאז'ר היתה מרצון. קללתה של שחר־בהיר היתה מכפייה.

ארבע־עשרה שנים לאחר מלחמת הרומח, בדיוק בטווח הזמן הקצר שבין הלילה ליום, ילדה סהר־פז את התאומות; שחר־בהיר ושיר־ירח. היא היתה חולה זה זמן רב, וההיריון גרם לה ליפול למשכב, ונראה היה שגססה. המיילדת הזריזה והמבריקה שלה, בוהק־נוגה, הצליחה להשאיר אותה בחיים. בקושי, אבל בחיים.

אבל זו היתה רק תחילתה של הרפתקה. כי כשמי־נהר פנה אל בנותיו החדשות, אל שתי התאומות המכורבלות אחת בשניה, הוא לא היה יכול לשים לב לדבר מיוחד. תינוקת אחת, בריאה למראה שעינייה פתוחות, נטבלה באור הרך של הירח הכסוף הקורץ. התינוקת השניה, עורה חיוור כעור אימה החולה ועיניה עצומות, מכווצות, שכבה כשצבעה הצהבהב, החולני, של שמש המישורים בעורה. ובאותו הרגע שמי־נהר הבחין בכך, ברגע שבא לגעת בהן, הרוח שככה והוילון נפל על החלון, והאור התפוגג.

[1]+[2]: השמות שחר־בהיר ושיר־ירח מתורגמים מאנגלית. בגרסתם המקורית הם Brightdawn (שחר־בהיר) וMoonsong (שיר־ירח), כלומר, בתרגום תעתיק שחר־בהיר היא בְּרֵייטְדָאוּן ושיר־ירח היא מוּנסוֹנג, ומכאן באו הכינויים בְּרֵיי ומוּני.

הפרק הקודם