מארוול אדם טוב

מארוול לא יודע מי הוא. הוא לא יודע מי הוא כבר הרבה מאוד זמן. הוא לא יודע מי הוא מאז שנולד, מאז שלמד להשתמש בסכין, מאז שהרג לראשונה, מאז שאהב לראשונה. הוא לא יודע מי הוא, והוא לא יודע האם הוא רוצה לגלות.
מארוול יודע שבעבר הוא היה אדם טוב. הוא יודע שבעבר הוא אהב. הוא יודע שאהבה היא דבר חיובי, דבר שמח, דבר שמוביל לפריחה, דבר שהוא איננו מבין כבר. מארוול לא מבין את האהבה; הטיפשית, האנוכית, הממכרת, שגורמת לכולם סביבו להתנהג כמו טיפשים. הוא לא מבין את המחויבות, את ההקרבה העצמית. הוא לא מבין את האושר, את האשליות, הוא לא מבין מדוע אהבה הופכת אנשים להיות אנשים אחרים.
מארוול רק יודע שהוא אהב. הוא לא יודע בן כמה הוא היה; במחוז אחד איש אינו יודע בן כמה הוא, איש אינו יודע מתי הוא נולד. השנים נמתחות ומתערבבות ביחד, עיסה רטובה של נייר שעליו נשפכו מים. הצבעים מתערבלים ויוצרים גוון חדש, עכור יותר, כהה יותר.
מארוול גם לא יודע איך נראתה הנערה. הוא זוכר במעורפל שיער חום כהה מתפזר באוויר וריח קינמון מתוק, אבל מלבד זאת, הוא אינו יודע דבר. הוא לא יודע כמה זמן הוא היה איתה, או בת כמה היא היתה, או לאן היא הלכה אחר כך. הוא לא יודע האם היא חיה או מתה, האם היא באמת אהבה אותו, האם היא היתה עצובה או שמחה או שלא היה לה אכפת כשהוא התנדב.
מארוול יודע איך קוראים לנערה. זה הדבר היחיד שהוא יודע, הדבר היחיד שהא מצליח לזכור. הוא יודע זאת באותו ביטחון שהוא יודע שהשמיים כחולים, או שהשמש תזרח מחר. הוא יודע זאת כפי שהוא יודע ששמו הוא מארוול, הוא יודע זאת כפי שהוא יודע שהוא אדם רע.
ספלנדורה.
כמה הולם. כמה... הגיוני. ספלנדורה. הוא יכול לטעום את השם על שפתיו, לחוש בו ניתז מבין שינוי. ספלנדורה. להרגיש את השם זורם בדמו, מהדהד בראשו, לא עוזב אותו.
ספלנדורה.
מארוול לא זוכר את ספלנדורה. הוא לא זוכר את תווי פניה, לא זוכר את קולה, לא זוכר את זמנם יחד. אבל הוא יכול לדמיין. והוא בהחלט מדמיין.
עיני ענבר גדולות ורכות, כאלה שמתכווצות בזמן שהיא צוחקת. עור שזוף, יפהפה, גוף מלא ולא דקיק, רזה, חלש. חיוך עדין שכמו זוהר, מאיר את האוויר.
היא ישבה איתו ולמדה איתו לקראת מבחנים קשים בבית ספר, והתגנבה אליו בלילות, מטפסת על העץ הסמוך לביתו, כדי לתת לו נשיקת לילה טוב. היא הגנה עליו כשאימו כעסה עליו, ותמיד ידעה מתי לעודד ומה להגיד. היא היתה טובה. היא היתה מושלמת.
היא לא היתה קיימת.
מארוול כבר לא יודע מה גרם לו ולספלנדורה להיפרד, וגם לא אכפת לו. הוא מעדיף לא לדעת. לא לדעת שהוא התנהג כמו אידיוט, לא לדעת שהוא בגד בה, שהוא פגע בה, שהוא עשה משהו בלתי נסלח. לא לדעת. לא לזכור.
מארוול יודע שהוא אהב אותה. את ספלנדורה. אהב אותה, אף שהוא כבר לא יודע מה היא אהבה. אבה אותה, אף שהוא כבר לא זוכר את הרגש. אהבה, אף שהיא מטופשת, נאיבית, עלובה. הוא אהב אותה, ואהבה היא דבר טוב.
מארוול כבר לא אדם טוב. הוא לא אדם טוב כבר הרבה זמן. הוא לא אדם טוב מאז שהוא כבר אינו יודע מי הוא. הוא לא יודע מה הוביל למה. הוא רק יודע שהוא לא אדם טוב.
מארוול יודע שלהרוג זה לא דבר טוב. מארוול יודע שלהרוג זה מעשה רע, רע מאוד. ובכל זאת, מארוול הורג. מארוול רוצה להרגיש. הוא רוצה להרגיש רגש, לחוש דבר מה מלבד ריקנות חלולה. מארוול רוצה להרגיש משהו, רגש טוב או רע. והדרך היחידה להרגיש היא להרוג.
מארוול חושב שהוא שונא אות עצמו. הוא מודע כך מעורפל, חושב על זה לפעמים בלילות, כשהעצים מתנשאים מעליו כענקים ורק הצרצרים מארחים לו לחברה. הוא חושב על כך לפעמים, בזמן שהוא הורג, כשהוא מרגיש בו מתפשט בעורקיו, ממלא אותו, מציף כל חלק בגופו. כשהוא מרגיש את הרגש.
מארוול לא יודע איזה רגש הוא מרגיש, וגם לא אכפת לו. הוא רק רוצה להרגיש אותו, לחוש שהוא חי, לחוש שהוא כמו כולם. כמו השאר. כמו גלימר היפהפה, הבטוחה בעצמה, העוקצנית, שיודעת תמיד מה להגיד. כמו קלוב השקטה, המרוכזת, שנלחמת כמו חיית פרא ותמיד יודעת לפגוע בנקודה הקשה ביותר של אויביה. כמו קייטו החזק, שלא מפחד מכלום. הוא רוצה להיות כמוהם, אבל הוא לא. והוא יודע זאת.
מארוול לא אוהב את עצמו. הוא לא בטוח מי הוא, אבל הוא יודע שהוא לא אוהב את עצמו. הוא יודע שהוא לא אוהב את המעשים שלו, את ההתנהגות השחצנית שלו, את הלחימה הפראית שלו. הוא יודע שהוא לא אדם טוב, ויודע שזה אומר שהוא אדם רע. הוא יודע שהוא לא אוהב אנשים רעים. אז זה אומר שהוא לא אוהב את עצמו.
מארוול לא בטוח למה הוא תוקף את הנערה הקטנה ממחוז אחת עשרה. הוא חושב שזה כי זה מה שמתאים לאדם שהוא לעשות, מי שזה לא יהיה. הוא חושב שהאדם שהוא בטח כבר עשה זאת עשרות פעמים בעבר. שזה לא אמור להיות קשה.
ובכל זאת, זה קשה.
מארוול מתענג על הרגש שמציף אותו שוב, ממלא אותו. הוא מתענג על ליבו המאיץ את פעמיו, על הזיעה, על היד הרועדת. הוא מתענג על הרגש שמחיה אותו. שמוכיח שיש בו קצת אדם טוב. אחרי הכול, רק אדם טוב יכול להרגיש, לא?
מארוול חש בכאב בצד גופו. הוא יכול להרגיש במשהו חם מטפטף. מארוול מביט מטה ורואה שהוא פצוע. גוסס. מארוול רואה שהוא עומד למות.
מארוול קורס.
מארוול רואה כיצד חשיכה משתלטת על שדה ראייתו, למרות שהוא לא עצם את עיניו. מארוול יכול לשמוע בכי קרוב, אבל זה לא בכי עליו. זה בכי על מה שהוא עושה. זה רגש.
מארוול תוהה לעצמו איזה רגש הוביל לבכי. הוא תוהה לעצמו האם הוא עדיין מרגיש עכשיו כשהוא עומד למות. האם הוא הוזה. מארוול תוהה לעצמו האם הוא כבר מת.
מארוול שומע קול רחש מעליו, וחש בחול עף לצדדים. מארוול מנחש שרחפת באה להרים את גופו. מארוול לא זוכר למה, אבל נדמה לו שזה דבר שיוביל לרגש אצל בני משפחתו. רגש חזק מאוד. מארוול שמח.
מארוול תוהה לעצמו בעירפול האם עכשיו הוא יודע מי הוא. הוא יודע שכבר הרבה זמן הוא לא יודע, אבל אולי עכשיו כן. אולי הוא מרגיש את זה והוא פשוט לא יודע?
מארוול יודע מי הוא. הוא יודע מי הוא היה ומי הוא עכשיו. הוא יודע מי הוא נועד להיות. הוא יודע שהוא אדם רע. הוא יודע שבעבר הוא היה אדם טוב. משום מה, זו מחשבה מנחמת.
מארוול יודע לזהות את הרגש שהוא מרגיש. שמחה, ואז ניחום, ואז שוב שמחה. הוא תוהה לעצמו האם זה בגלל שהוא כבר מת. האם אנשים שמתים יודעים לזהות רגשות.
מארוול שמח שהוא גילה מי הוא, אבל מארוול גם יודע למה הוא לא גילה עד עכשיו. מארוול שמח שהוא לא גילה עד עכשיו מי הוא, כי אז נראה לו שהוא היה עצוב.
מארוול יודע מי הוא. הוא ידע כל הזמן, אבל הוא לא רצה לדעת.
ועכשיו הוא נגמר. עכשיו אף אחד לא יודע מי הוא.

מארוול מרגיש.

מארוול שמח.

מארוול מת.