"הכל יהיה בסדר"

אני יודעת שלא כתבתי באתר כבר 3 חודשים, ושהפסקתי לכתוב פה את הפאנפיקים שלי מלפני, אבל אני בכל זאת אמשיך לכתוב פה פיקצרים. ודרך אגב, הפאנפיק מדורג כPG בגלל שכל הפאנפיק חג סביב מוות של מישהו.

לא חייבים לקרוא את סדרת הספרים שומרת הערים האבודות בשביל להבין את מה שכתוב כאן.

תהנו!

"הכל יהיה בסדר" אמרת אז,

שיערך המושלם כרוך בצמה. "שום דבר רע לא יקרה לי. את יכולה להיות רגועה."

אמא תמיד אמרה שהמלאכים עולים לשמיים ראשונים. אבל למה את היית צריכה ללכת??

כולם אומרים שאת עדיין חיה, בלבבות של כולם. כולם אומרים שהם אהבו אותך, ועצוב להם לא פחות משעצוב לי. אבל זה לא נכון.

את היית החברה הכי טובה שלי. אז למה עזבת?? בכל בוקר, כשאני קמה לפוקספייר ולובשת את התלבושת האחידה, אני מדמיינת שאת שם, לידי, טוענת שתלבושת אחידה זה משהו מטומטם שמוכרחים ללבוש בבתי הספר רק בשביל

שהמנטורים ירגישו שהם שולטים על התלמידים. ושתינו צוחקות.

כמו פעם. לפני שעזבת אותי.

אני עדיין זוכרת את היום שבו נפגשנו.

את היית לבד, ליד הלוקרים, ממלמלת דברים ומנסה בכל הכוח להכין שיעורי בית.

בעוד שילדים חולפים על פנייך, מצביעים עלייך וצוחקים.

אני זוכרת שכשניגשתי אלייך, את נרתעת. "מה?" שאלת אז בגישה תוקפנית. כזאת שבוודאי הייתה גורמת לרוב הילדים להרתע ולחזור אחורה.

אבל אני לא הייתי כמו רוב הילדים ולא נסוגתי. "את צריכה עזרה?" שאלתי בשקט.

ואת לא ענית. אבל יכולתי לראות את המבט שלך, את כל כך שמחת.

באותו היום, לא הספקתי באמת לעזור לך. או להחליף איתך יותר מ3 מילים.

אבל נוצרה בינינו ידידות מסוימת.

אני זוכרת שלאחר מכן, את השתמשת בטלקינזיס בשביל לעזור לי במשחק הכדור-צבע.

ושחודשיים לאחר מכן, כבר היינו בלתי ניתנות להפרדה.

ג'ודי, ככה היו קוראים לנו. כי זהו היה השילוב של מלודי וג'ולי.

היינו כל כך מאושרות. לא היה שום דבר שהיה יכול לעצור אותנו.

כל התמונות שלנו מאז מראות את זה. אני זוכרת שרק כשעלינו לשנה השלישית ביחד,

החרם התחיל. עד היום הסיבה לחרם לא ידועה לי. אולי אנשים סתם קינאו בנו.

אבל זה היה נוראי. אני זוכרת שהיינו מסתתרות במערה ההיא, ביער. המערה שאני עדיין מגיעה אליה כל פעם שאני עצובה.

החרם ההוא נמשך כל כך הרבה זמן, שהמערה הזאת כבר נהפכה לבית השני של שתינו.

וכשהוא נפסק לבסוף, עדיין היינו הולכות לשם. עושות שם מסיבות פיג'מות, מנגנות,

ונהנות.

רק בשנה החמישית הדברים באמת התחילו להשתבש בשבילנו.

כאשר ההורים שלך הטילו עלייך להתרחק ממני. אוף, אילו רק הייתי יודעת שהם אלו שאמרו לך לעשות ככה,

אולי אז שום דבר רע לא היה קורה לך ואנחנו היינו נשארות מאושרות.

הייתי בטוחה שאת חשבת שאני נוראית, והתרחקת ממני. הפסקתי אפילו לנסות לדבר איתך.

התחלתי לצחוק עלייך במסדרונות. אני זאת שגילתה לכולם שאת בכלל לא אוהבת בנים.

אני זאת שאמרה למנהל שאת שמת את הפתקים הפוגעניים בארונות, למרות שזאת בכלל הייתה אני,

ואני זאת שגרמה לכולם להפסיק לדבר איתך. זאת שבגללה השעו אותך מבית הספר עשרות פעמים,

וזאת שבגללה החיים שלך נהרסו.

זאת שבגללה פנית למה שנשאר מהנסתרים. היית בטוחה שהם האנשים ההגונים היחידים שנותרו בעולם.

אבל הם היו בוגדניים. הם רק חיכו להזדמנות לרצוח אותך ולפגוע בי.

אני זוכרת שהבנת שנכנסת לצרות רק כשהיה מאוחר מדי, ועברת לגור במערה.

במערה שלנו. אני זוכרת שגילית לי למה לא דיברת איתי, ושאני התוודיתי על מעשיי ואת עדיין סלחת לי.

ואני זוכרת שגילית לי שברחת. אני זוכרת הכל. וזזה פשוט כואב מדי.

אבל יותר מכל, אני זוכרת את היום ההוא. היום האחרון.

היום שבו הנסתרים תפסו אותך.

הם באו בדיוק בסיום פוקספייר, כאילו שהם ידעו מתי בדיוק אני אבוא לבקר אותך.

הם שרטו אותך, ודקרו אותך, כמה דקות לפני שהגעתי.

את נראית כל כך רע. דיממת מכל עבר ואפילו לא שמת לב שנכנסתי.

אני רצתי אלייך, ליטפתי אותך, וביקשתי ממך, ביקשתי ממך להשאר איתי.

רק באותו הרגע הבנתי שאנחנו לא סתם חברות הכי טובות. אף פעם לא היינו.

תמיד אהבנו אחת את השנייה.

ובאותו הזמן, כאשר התחננתי בפנייך שתישארי, את אמרת לי 3 מילים.

3 מילים קסומות. "אני אוהבת אותך" לחשת לי אז.

הפנים שלנו היו כל כך קרובות. ממש יכולתי להרגיש את הבל הפה החמים שלך,

יכולתי להריח את השמפו שלך, בריח התפוח,

וכאשר השפתיים שלנו התחברו, לרגע אחד, הכל נשכח.

באיזה שהוא שלב, הרגשתי שהשפתיים שלך נעשו קרות.

'היא מתה' הבנתי אז, אבל לא יכולתי להקל את זה.

עברה כבר שנה מאז. הלימודים המשיכו, והכל חזר להיות כמו שהיה לפני.

אבל לא בשבילי. כי חצי ממני מת באותו היום. ואני לעולם לא אהיה שלמה שוב. לעולם לא.

כי אני בחיים, אבל בחיים לא אשכח אותך, מאל.

ואת תמיד תחיי בזיכרונות שלי.

באהבה,
ג'ולי פוסטר. זאת שהייתה יותר מחברתך הטובה ביותר.