טיסה עם התותחים

בס"ד

ויתור זכויות: לא מוותר. סתם, רולינג. אל תשימו אותי בכלא

"בוקר טוב, בן! הולכים למשחק!"
רון שונא שמעירים אותו. בכללי הוא לא טיפוס של בוקר. הוא גם לא טיפוס של צהריים וערב, כשחושבים על זה טיפה לעומק, אבל בעיקר לא של בוקר. הוא שונא לצאת מהפוך. הוא שונא את הטעם החמצמץ שיש לו בפה. והוא שונא לצחצח שיניים – מה שאמנם מעלים את הטעם החמצמץ, אבל לכשעצמו היה פעולה מתישה. ורון, כפי שבטח ניחשתם, רון עצלן. רון רוצה לישון. וזה מתחרז, לכן זה נכון.
אבל להתעורר לקריאת "בוקר טוב, בן! הולכים למשחק!" מאבא שלו זו זריקת אנרגיה. נכון, למשפחה של רון אין הרבה כסף, אבל פינוק אחד הם מרשים לעצמם בכל שנה: ללכת למשחק פתיחת העונה של התותחים מצ'אדלי, שזו הקבוצה הכי טובה בעולם כמובן! בכל שנה, רגע לפני אחד בספטמבר, כשעונת הקווידיץ' הלאומית נפתחת, רון ואבא שלו מתייצבים באצטדיון, מצוידים בגלימות כתומות, כובעים כתומים ושיער כתום (אם כי השיער לא קשור לקבוצה, אבל זה משתלב נהדר), והולכים לפגוש את הקבוצה התותחית הזאת (הבנתם? תותחים? תותחית? לא חשוב..). הקריאה החד שנתית הזאת, "הולכים למשחק!", מקפיצה את רון ממיטתו בכל שנה מחדש, הוא מתארגן בזריזות, אוכל ארוחת בוקר קלילה, ויוצא עם אבא שלו לכיוון מפתח המעבר שייקח אותם לאצטדיון.
"ביי, חמודים! תבלו יפה!" אמא של רון מאחלת ומדביקה לו נשיקה דביקה על הלחי, בכל שנה מחדש, ואז היא ואבא של רון מתלוצצים על זה שגם לו מגיעה נשיקה. ואז אמא של רון נותנת להם לחמניות חמות טריות ומתוקות מתוקות שרון אוהב להריח, וככה הם יוצאים, לבושים בכתום. רון תמיד מריח את הלחמניות כל הדרך, ואבא שלו תמיד מזכיר לו לא לחסל את הלחמניות מוקדם מדי, אחרת הוא יישאר רעב בהמשך היום, ורון תמיד עומד בפיתוי.
אחר כך הם מגיעים לאצטדיון, רואים את האוהדים של הקבוצה השנייה וקוראים לעברם קריאות בוז, ומתיישבים במושבים. נכון, אלה לא המושבים הכי טובים, אבל רון מתרגש בכל פעם מחדש לראות את התותחים, לא משנה היכן הוא יושב.
אחר כך, כשהם מחכים שהמשחק מתחיל, עובר בין היציעים איש לבוש בכתום המוכר את מרכולתו – מגוון מוצרים מאת התותחים מצ'אדלי! יש שם כובעים, בקבוקים, עטים, יומנים, ורוןן היה בטוח שבאחת השנים אפילו היה שם ינשוף כתום! בכל פעם אבא של רון עוצר את האיש ומבהיר לו שהם מתכוונים לקנות משהו, ורון מתרגש. ואז הוא מרשה לרון לבחור רק פריט אחד, ובכל פעם רון בוחר משהו אחר. ותמיד המוכר מפנק את רון בעוד משהו על חשבון הבית, איזה ממתק בעיצוב התותחים או תמונה של התותחים.
השנה, רון כבר בן 12. הוא כבר גדול – הוא היה בהוגוורטס! והוא אפילו הציל את בית הספר ממזימה של אתם יודעים מי, שזה ממש חשוב וגדול, והוא עזר לגריפינדור לזכות בגביע הבתים! והכי חשוב – הוא חבר של הארי פוטר! כן, הארי פוטר המפורסם! רון בחיים לא הרגיש חשוב כל כך, ועם המחשבה המחממת הזאת הוא הסתובב בבית שלו כל הקיץ, למרות שפרד וג'ורג' הקניטו אותו כל הזמן. אתמול, למשל, פרד וג'ורג' צחקו על רון שהוא הולך עם אבא שלו לראות את המשחק של "הלוזרים מצ'אדלי", אבל הם סתם מקנאים בו שהוא מבלה עם אבא שלהם.
"למה בעצם פרד וג'ורג' לא באים גם למשחק?" שאל רון פתאום.
"אה, מה?" אבא שלו נבהל פתאום, "אה, כי הם לא רוצים, בן," הוא התעשת וענה.
"מה? אבל למה לא? התותחים מצ'אדלי זו הקבוצה הכי טובה בעולם! אתה בעצמך אמרת לי את זה!" רון התנצח, בשעה שחברי הקבוצה עופפו להם לתוך האצטדיון כשהכרוז קורא ברקע את המוטו המפורסם של הקבוצה: "הבה נחזיק אצבעות כולנו ונקווה לטוב!"
"אממ... טוב, בן, התותחים באמת זכו ב21 אליפויות," אבא שלו תירץ, אבל את רון זה לא סיפק.
"פרד וג'ורג' קראו להם הלוזרים מצ'אדלי אתמול," רון אמר.
"וזה העליב אותך?" אבא שלו שאל בדאגה כנה.
"לא," רון ענה, ולא היה בטוח אם הוא משקר או לא. "הם בטח סתם מקנאים, נכון?"
"מקנאים במה?" אבא שלו שאל בדאגה, "בזה שזה זמן איכות שלי ושלך? הם לא רוצים לבוא. גם ג'יני ופרסי לא רוצים לבוא, רון."
"למה לא?" רון שאל.
"טוב, אני מניח שהם אוהדים קבוצות אחרות..." אבא שלו ענה, "ג'יני אוהדת את ההרפיות, נכון?"
"ופרסי אוהד את שיעורי הבית שלו," רון אמר והשמיע נחרת צחוק, "טוב, המשחק מתחיל, אבא! תראה!"

אחרי חצי שעה של משחק, בה התוצאה הייתה 140:20 לרעת התותחים, רון הלך לשירותים, שם פגש חבר מהוגוורטס. כבר אמרנו לכם שרון הוא ילד גדול שהולך להוגוורטס? באמת! הוא נמצא בטירה כל השנה, לומד שיעורים קסומים, ואפילו פגש את אלבוס דמבלדור והתמיין לגרפינדור! והוא אפילו הצליח למצוא שם חברים, ולא להישאר בודד, בניגוד להבטחתם של פרד וג'ורג' שאף אחד לא ירצה להיות חבר שלו. אז כן, הילד שרון פגש בשירותים הוא ילד אמיתי שרון באמת פגש בהוגוורטס! רק שהוא לא היה ממש חבר, אלא יותר...
"נו נו נו," דראקו מאלפוי אמר ביהירות, "כמה מפתיע לפגוש דווקא אותך, וויזלי, במקום הזה! מצד שני, ברור שדווקא לוזר כמוך אוהד את הלוזרים מצ'אדלי!"
"לא, כי אתה!" רון מחה והביט בגלימת האוהדים השחורה־צהובה שח מאלפוי, "אוהד של הצרעות? זה לא יותר טוב!"
"הצרעות מווימבורן הגיעו לראש הטבלה בכל שנה בעשור האחרון, כשהם תמיד באחד משלושת המקומות הראשונים," מאלפוי השוויץ, "ואני בספק אם ה'תותחים' שלך – סתם, אני מתלוצץ, התכוונתי לומר, ה'מפסידנים' שלך, וויזלי – בכלל זכו באיזשהו משחק בארבעים השנים האחרונות!"
"זה לא נכון!" רון מחה, "זה לא נכון! הם קבוצה מדהימה!"
"בטח הם הקבוצה היחידה שלמשפחה שלך יש די כסף בשביל לאהוד אותה," מאלפוי לגלג עליו, "לא כמו הצרעות, שבטח עסוקות עכשיו בלכסח לכם את הצורה! ששורדות את כל העונה, ולא מודחות מיד לאחר המשחק הראשון שלהן בכל שנה! עכשיו אני אלך ואמשיך לצפות בצרעות דוהרות לעבר ראש הטבלה כשהן נתקלות בכמה גרגירי אבק מצ'אדלי בדרכן."
והוא הלך! מאלפוי הזה פשוט הלך והשאיר את רון לבדו, אז הוא חזר לאבא שלו ביציע.
"הכל טוב, בן? אתה נראה מודאג," אבא שלו אמר לו.
"אבא," רון שאל, "למה בעצם אנחנו אוהדים את התותחים?"
"כי הם קבוצה מדהימה, בן! תראה איזה משחק נהדר!"
"אבא, ממתי אתה אוהד אותם?"
ארתור קימט את מצחו כשחשב. "מאז..." הוא אמר, "מאז שביל היה בן חמש, אני חושב."
"מה קרה כשביל היה בן חמש?" רון שאל בדאגה.
"טוב, אני עבדתי אז במשרד הקסמים, אבל ב..." אבא שלו ניסה להיזכר, "אה, כן! הייתי פקיד זוטר באגף לרישום אזורי, התפקיד שלי היה לשרטט טבלאות כל היום. אוי, זה היה משעמם מאוד! אבל אל תדאג, השתדרגתי מאז, ועכשיו יש לי לשכה משלי!"
"לשכה שאתה החבר היחיד בה," רון העיר.
"לא נכון, אנחנו שני עובדים!" התגונן אבא שלו.
"טוב," רון אמר, "בכל אופן, פגשתי את דראקו מאלפוי קודם בשירותים והוא אמר שהתותחים מצ'אדלי זו קבוצה גרועה ושאנחנו אוהדים אותה רק כי זו הקבוצה היחידה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לאהוד."
"מה זאת אומרת? כל אחד יכול לאהוד איזו קבוצה שהוא רוצה!" אבא שלו הסביר.
"אנחנו תמיד הולכים למשחק הראשון שלה בעונה כי אין לה עוד משחקים בעונה, היא תמיד מודחת ראשונה," הסביר רון בחזרה, "ובגלל שהיא גרועה כל כך – כאילו, פעם באמת הקשבת למוטו של הקבוצה הזאת? – בגלל זה, אין לה אוהדים כמעט. תראה, אנחנו כמעט לבד ביציאה חוץ מהאימהות של השחקנים. בגלל זה הכרטיסים שלה והמוצרים הנלווים שלה כל כך זולים, ולכן אנחנו קונים את זה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאהוד קבוצה יקרה יותר. בגלל זה גם אף אחד מהאחים שלי לא רוצה לבוא למשחקים."
אבא של רון שתק לכמה שניות. נרא היה שהוא חושב מה לענות. לבסוף אמר, "אז למה אתה אוהד אותם? ולמה אתה פה?"
ואז רון הבין שהוא ידע את התשובה בליבו כל הזמן הזה. התותחים מצ'אדלי מסמנים בשבילו משהו מעבר לקבוצה, או אהדה, או אפילו נשמה. התותחים מצ'אדלי סיפקו לו משהו ששום דבר אחר לא היה יכול לספק לו – לא הוגוורטס, לא החברות עם הארי פוטר, אפילו לא הרעיון המשוגע של פרד וג'ורג' לגנוב את המכונית המעופפת של אבא שלהם ולחטוף את הארי מהבית של הדודים המוגלגים שלו. התותחים מצ'אדלי סיפקו לו בדיוק את מה שהוא עושה עכשיו, וזה מה שהוא ענה לאבא שלו: "אני פה כי אני רוצה לבלות איתך קצת."