שובה של המרשעת דרך באר

הי אנשימים! מי אוהב קורליין?

התכוונתי שזה יהיה פיקצר אבל התייאשתי, המשך יבוא.

יד שבורה צללה בחשכה, הרבה הרבה זמן עד שפגעה בקרקע כלשהי.

לו היו לה עיניים, היא היתה רואה כוכבים מעליה, אף על פי שהיתה זו כבר שעת יום.

אישה עלובה, פגועה ועיוורת גיששה באפלה לעבר מקור צליל הנפילה והפגיעה, עד שמצאה את מבוקשה.

כל מה שאותה אישה, או ליתר דיוק יצורה, או ליתר דיוק תועבה, עשתה בחלל הצר בשעות שלפני זה היה לצעוק, ולבכות, ואז לשתוק, אבל עכשיו היא צחקה.

"הו, קורליין שלי," היא מלמלה. "את מכבדת את כללי המשחק אחרי הכל? החזרת לי את מה ששייך לי."

כי בתוך שברי היד היה מפתח שחור.

***

"הכל היה טוב" זה ציטוט מסיפור אחר לגמרי, אבל הוא התאים כאן לא רע.

קורליין גברה על האמא האחרת, והכירה ידידים רבים חדשים.

האמת יצאה לאור.

ההורים של קורליין טיפחו עכשיו גן מקסים במקום להיות סגורים וזועפים בבית, והשמש זרחה על הכל.

קורליין התחילה את הלימודים שלה באורגון, ואפילו זה לא היה כזה גרוע, למרות התלבושת האחידה המכוערת.

אחרי הכל, ווייבי היה שם.

"לקח לך זמן לחזור. אל תגיד לי ששוב שלחו אותך לריתוק!"

"שלחו אותי לריתוק! אם תשאלי אותי, למנהל יש גישה ממש גרוע לבעלי חיים."

"זה רק כי אתה מוצא את בעלי החיים הכי מגעילים לנופף לו בפנים."

"שטויות, הם מקסימים! חוץ מזה, זה לא כאילו את אף פעם לא מגיעה לריתוק, העלמה ילדה-טובה-ג'ונסי."

"אני מגיעה לריתוק מסיבות טובות! נגיד, להרביץ לילדות מעצבנות."

"הוגן," ענה ווייבי והנהן כשנזכר בתקרית מהשבוע שעבר. "זה היה נוראי מצידן, להפחיד אותך ככה."

קורליין נתנה לו אגרוף חצי ידידותי, חצי עוין.

"הן לא הפחידו אותי! הן רק עלו לי על העצבים."

"מה שתגידי," אמר ווייבי וליתר ביטחון התרחק מטווח אגרוף.

קורליין הזעיפה פנים ובהתה בקרקע, כי היא ידעה שהוא צודק.

ילדים מסוימים ניסו למצוא את נקודת התורפה של קורליין ברגע שהיא הציבה את כף רגלה בבית הספר עם שיער צבוע בכחול נגד הכללים.

הם די התאכזבו לגלות שהיא ארכנופובית, כיוון שזה לא היה מיוחד – חצי מהבנות בבית הספר מיהרו לעבר הכיסא הקרוב למראה כל דבר שמתרוצץ קרוב לרצפה.

אבל מאוחר יותר הם גילו שיש לה קומפונופוביה, וזה היה הרבה יותר עסיסי.

קורליין ניסתה להרחיק את הזיכרון של התקרית מהשבוע שעבר, שהתעקש לצוץ בגלל התזכורת של ווייבי.

הילדות האלה לא היו מתלהבות לנפנף בכפתורים אם היו מופיעות בפניהן רוחות עם כפתורים במקום עיניים בחשכה כשהן מנסות להירדם.

קורליין התרחקה בזעף מווייבי, חצי נוהמת "ביי" בתשובה לזה שלו, ומצב רוחה לא השתפר עד שגילתה שאביה הכין תבשיל תפוחי אדמה סביר בהרבה מהממוצע, בלי ירקות מוזרים.

אחר כך מצב רוחה העכיר שוב, בגלל שיעורי בית, שהיא נאבקה בהם עד שהתייאשה והלכה לישון.

במהרה קורליין מצאה את עצמה בשדה של חמניות, והיה משהו מוזר בחמניות האלה: בתור התחלה, הן היו קטנות, וחמניות הן הרי פרחים שצומחים לגובה ובולטים למרחוק.

כשקורליין התכופפה לבחון את אחד מהפרחים, היא ראתה שעלי הכותרת שלו לא הקיפו אבקנים אלא כפתור שחור.

היא זינקה בחרדה לאחור, ונחרדה עוד יותר לגלות שכל הפרחים בשדה היו ככה.

"החמניות האלה לא מזיקות. הלוואי שיכולתי להגיד את זה על כל הפרחים," נשמע קול מוכר פתאום.

קורליין הביטה הצידה ולמטה וראתה את החתול.

"אה, אז גם בחלומות אתה יכול לדבר?" היא ענתה.

"אני תמיד יכול לדבר," החתול נעלב.

קורליין השמיעה קול נחרה לא משוכנע.

"עד כמה שהשיחות איתך תמיד אינטליגנטיות," אמר החתול, סרקסטי משהו, "כדאי שנגיע לנקודה מהר. את בסכנה."

קורליין הרימה גבה. "חשבתי שהחמניות האלה בסדר," היא אמרה.

"כמו תמיד, הסכנה נמצאת בעולם הערות," ענה החתול. "כדאי שתגיעי אליו."

החמניות נעלמו, וקורליין מצמצה אל מול החושך.