החיים הנסתרים של מולי

היה זה בוקר שמשי ונעים, האחד בספטמבר.

מולי התעוררה והביטה בחלון, השמש שלחה את קרניה החמימות וליטפה את פניה של מולי.

היא הרגישה שהיום זה היום שלה , ושהכל יהיה כמו שהיא רוצה, ועד מהרה הבינה עד כמה צדקה.

היא דילגה במדרגות 2-2 ופנתה בצעדים קלילים לכיוון המטבח.

"תאכלי בזריזות, כבר ארגנת מזוודה? אנחנו חייבים למהר!" אמרה אימה ופנתה לארוז למולי אוכל חם לדרך הארוכה המצפה לה.

מולי סיימה לאכול וניגשה לכיור לשטוף את פניה.

"מולי! בואי מהר! אנחנו יוצאים!" קרא אליה אביה והתקדם בצעדים גדולים וזריזים לכיוון גבעה קטנה, המכוסה בדשא, עליה היה מונח אריזת חטיף ריקה- מפתח מעבר.

אדוארד, וונדי וג'ס התקדמו והלכו בעקבות הוריהם, מולי הלכה בצעדים זריזים כדי להשיג אותם, תוך דקות ספורות היא צמצמה לגמרי את הפער והצטרפה אל אחיה.

"הו מולי, את כבר מוכנה להשתבץ בסלית'רין?" אדוארד אמר בקול מתחנף והצמיד את פרצופו לפרצופה של מולי.

"איכ! תעיף מהפרצוף שלי את הפנים המגעילות שלך!" אמרה ודחתה בידיה את פניה של אדוארד.

"ואני אהיה בגריפינדור, אני יודעת!" הוסיפה בזעף והלכה בצעדים מהירים לכיוון הוריה.

"מולי! את מתרגשת מתוקה?" שאלה אימה ונשקה לה קלות על לחיה.

"כן, מאוד!!" אמרה ולפתע פניה החווירו "אמא, היומן.. הוא.. הוא בבית" דמעות התחילו לזלוג ללא שליטה על פניה.

"אל תדאגי," מיהרה אימה לומר "נשלח לך את היומן ישר כשנגיע הביתה, בינשוף כמובן. טוב חמודה?" אמרה וניקתה את עיניה של מולי.

"טוב ילדים!" אמרה אביה של מולי בקול חזק וברור "עכשיו, כשאני יגיד שלוש ארבע ו- כולם לגעת ביחד במפתח המעבר, מוכנים?" אמר והעביר מבטו לעבר משפחתו, מבטו נעצר על על אישתו, היא חייכה לו והוא חייך לה בחזרה "שלוש ארבע ו-"

פתאום מולי נשאבה לתוך אריזת החטיף, היא ראתה שחור ופתאום נחתה סמוך לתחנת הרכבת הם המשיכו ללכת קצת עד שהגיעו לרציף תשע, ולידו- 10.

"אמא, לאיזה רציף צריך ללכת?" שאלה מולי בעיניים תמימות "רציף תשע או רציף עשר?"

אימה הביטה בה במבט אוהב ודואג כאחד.

"אדוארד, אולי כדאי שבכל זאת תיכנס אתה ראשון.." אמרה לאדוארד וקרצה לו.

אדוארד קרץ לה בחזרה, אחז בידיו את מזוודתו ורץ לעבר הקיר, כשפגע בקיר, נעלם.

"יוווו, איזה מגניבב!! אני רוצה גםם!"

"את מוזמנת לנסות" אמרה לה אימה ונשקה לה.

מולי רצה וישר מצאה את עצמה עומדת בתוך רציף גדול וגדוש בקוסמים ומכשפות בכל הגילאים, היו שם ילדים בגילה שעמדו נרגשים ובהו ברכבת הגדולה, שמעליה היה כתוב בכתב גדול רציף ¾9.

מולי נכנסה לרכבת, מצאה לעצמה קרון ריק ומיהרה להתיישב, מחכה שהרכבת תתחיל לנסוע.

"שלום?" פנה אליה ילד ג'ינג'י, רזה וגבה קומה. "אני.. אני יכול לשבת פה?" שאל בהיסוס

"בטח!" ענתה בעליזות "איך קוראים לך?"

"לי.. לי קוראים ארתור, ארתור וויזלי."

הפרק הקודם		הפרק הבא