No matter what they say

בס''ד

 בואו נתחיל:)

                                                                                                      הקדמה

היי. קוראים לי אוליביה סמית'. התחביבים שליהם בעיקר לקרוא. אבל הכי הרבה, קווידיץ'. כן, לגמרי קווידיץ'. האמת שזה בזכות אבא שלי ואוליבר ווד. אבא שלי היה שחקן בפאדלמיר יונייטד כשהיה צעיר. ככה הוא הכיר את אמא שלי. היא שיחקה בהרפיות מהוליהד. אח, הוא תמיד אומר לי ''תזכרי תמיד, בקבוצות קווידיץ' מתחרות רק האהבה גובלת.''  באשר לאוליבר ווד, תמייד היינו חברים, מאז שהיינו  ממש ממש קטנים. עד ש.. טוב, בערך בהיינו בני 10 ההורים שלנו הפסיקו להיפגש. בהתחלה חשבתי שסתם  לא היה זמן, אז ששאלתי את אבא שלילמה אנחנו לא נפגשים יותר. אבא שלי השיב לי בתגובה זועפת מאוד. הוא צעק:'' שלא תעזי להזכיר את שמם!  לעולם! אני אוסר עלייך   לדבר איתם  או עליהם  בכל דרך שהיא!'' זה היה ממש מוזר. אבא שלי  בחיים לא צעק ככה. הוא בדרך כלל בן אדם חביב.  אני זוכרת  שבאותו הלילה אחותי הגדולה אמרה לי שהוא ואדון ווד רבו ממש. אוליבר ואני תמיד היינו החברים הכי טובים. אהבנו ממש לדבר על קווידיץ'. תמיד שהוא דיבר על זה, נדלק מין זיק בעיניו. 

זה היה ממש חמוד לדעתי. אהבנו גם לשחק קווידיץ'. הוא היה תמיד השומר, ואני היתי רודפת. כל ההורים שלנו שיחקו איתנו וזה היה ממש כיף. אלה היו ימים טובים. אבל הם חלפו. מחר אני הולכת להוגוורטס, וממש לא בא לי להתמיין לגריפינדור.

כל המשפחה שלי חוץ מאבי היו שם. הוא היה ברייבנקלו.  אבא שלי תמיד אמר לי שיש שם ספרייה גדולה וקבוצת קווידיץ' טובה מאוד. אלה התנאים המושלמים עבורי. פשוט ככה. אבל בכל זאת, אני ממש לחוצה..

''אוליביה!'' נשמעה צעקה. ''אוליביה, קומי כבר! צריך להגיע לרציף כבר!'' 

אוליביה הייתה ישנונית מאוד. אתמול היא קראה את קווידיץ' בראי הדורות עד מאוחר בלילה. היא התעוררה בבת אחת ששמעה את המילה 'רציף' ודחסה את הבגדים שלה, שהיו מקופלים על שולחנה למזוודתה.  אוליביה גררה את מזוודתה במסדרון בריצה ויצאה מהדלת. הורייה החזיקו את ידיהן שלה ושל אחיותיה והתעתקו לקינגס קרוס. 

 אחותה הגדולה ואבא שלה רצו דרך הקיר לרציף תשע ושלושה רבעים. היא תמיד רצתה לעשות את זה. אמא שלה חייכה אליה ושאלה: ''מוכנה?'' היא הינהנה ורצה אל עבר המחסום. כאשר ציפתה שהקיר ימחץ אותה היא ראתה אל מול  עיניה את רציף 9 ושלושה רבעים. היא אף פעם לא באה לכאן,  גם כשאחותה הגיעה לכאן בארבע השנים האחרונות,  היא לא  הגיעה איתה. היא העדיפה להישאר בבית ולקרוא על קבוצות הקווידיץ' בבריטניה ובאירלנד.  עכשיו, כשהגיעה אל הרציף  היא לא האמינה שלא רצתה  לבוא לכאן.  רכבת ה'הוגוורטס אקספרס' האדומה הדיפה עשן מהקיטור שלה. המוני הורים נופפו לידיהם שבתוך הקרונות כבר.  עשרות ילדים  ונערים בגיל העשרה דחפו עגלות עם כלובי ינשופים וחתולים מעל למזוודותיהם. אוליביה חיבקה את  הוריה ופנתה אל עבר הקרונות. אביה העמיס את מזודתה על הרכבת ואמה נופפה לה. ''נתראה בחג  המולד!'' היא צעקה וליטפה את גבה. ''אל תשכחי להיות מגניבה ולשמור על אדישות!'' אביה אמר. ''ולחסל את כולם בקווידיץ'!'' הוסיף ואמה נתנה לו אגרוף. ''אל תלחיץ אותה!'' היא נזפה בו. אבל אוליביה בהחלט רצתה להגיע ולשחק קווידיץ' כבר. יש! איזה כיף. היא עלתה על  הרכבת ונופפה להורייה.  כשהרכבת התרחקה, היא פנתה אל עבר התאים לחפש קרון.   ידיה אחזו  בידית תא שישבה בו ילדה אחת שכנראה גם בשנה הראשונה. היא התיישבה במושב   והילדה שישבה על ידה הסתובבה מלהביט בחלון.  ''היי!'' היא נופפה וחייכה. ''קוראים לי פנלופה!'' 

''ואני אוליביה'' היא הושיבה. ''גם את בשנה הראשונה?'' פנלופה הנהנה. ''אחותי הגדולה אמרתי לי ש-''  '' צעקה קטעה את דבריה של פנלופה.        

''ויה!'' מישהו צעק.

		הפרק הבא