נמאס

שוב.

שוב הם רבו.

נמאס לי מזה.

נמאס לי מזה שהוא צועק עלייה.

נמאס מזה שהוא מרביץ לה והיא צורחת.

נמאס שהשכנים מציצים בחלונות ובאים לבדוק מה קורה.

אני עוזב את חלון החדר שלי, שהוא מירפסת סגורה.

אני מתיישב על המיטה הרעועה.

לילי.

הלוואי והיא הייתה פה.

היא הייתה עוזרת לי לסדר את המחשבות שלי.

אני נאנח ויוצא מהמירפסת.

אימא בחדר, בוכה.

לפני כעשר דק' אבא עזב את הבית בטריקה,

אחרי עוד ריב שלהם.

אני יוצא מין הבית והולך לפארק,

מקווה לפגוש שם את לילי.

היא לא שם.

אני הולך ליער, ליד הנחל.

היא שם,

יושבת מתחת לעץ.

ניכר עלייה שבכתה.

"לילי?", אני שואל ומתקרב אלייה.

"היי, סוו.", היא מתאמצת לחייך.

"מה קרה?" אני מתיישב ליידה.

"שוב פטונייה."

"שוב ההורים שלי."

"בסוף הוא יעזוב את הבית", היא מנחשת.

"בסוף פטונייה תתחתן ותשאיר אותך ואת אימא שלך."

"כן, זה בטח מה שיקרה."

ולפתע היא עושה דבר לא צפוי, משעינה את ראשה על כתפי.

"הלוואיי שכבר נלך להוגוורטס."

"נכון.."אני מגמגם, לא רגיל לעובדה שהיא כל כך קרובה אלי.

אני מריח את ריחה.

"בהוגוורטס נשאר חברים, נכון, סוו?"

"בטח." אני מסכים מייד.

"יופי." היא מחייכת ומביטה אל הנחל.

"אני אוהבת את הנחל הזה." היא אומרת בשקט.

'אני אוהב אותך',

אני חושב ועוצם עיניים.