בעלת כנף

אוף, כמה רעש.

כך זה אצלינו: בכל פעם שמישהו נכנס לביקור, כולם מתעוררים.

צורחים, צווחים, מתלוננים, מנסים להרשים, לתפוס מבט. אוף.

אני לא.

בהיותי נצר למשפחת מלוכה, אני לא צריכה את זה.

אבות אבותי, שהגיעו מהקוטב הצפוני, תמיד ידעו זאת: אנחנו שונים. סוג יחיד ומיוחד.

אנחנו מהגדולים מכל דורסי הלילה. חזקים יותר, גדולים יותר וחכמים יותר.

אבל כרגע זה לא משנה, מכיוון ששוב נכנס מבקר.

וכל השכנים שלי, חלקם אפילו ממש קטנים, מתעוררים. והרעש...

יללות, קרקורים וצווחות.

כנראה ששוב אחד החברים של הבעלים, מר איילופס, או אפילו אחד מההורים.

כן, זה קורה לפחות פעם בשנה – הורים שמגיעים לפה – הכלבו של איילופס, עם הילדים, או לבד, כדי לבדוק.

לבדוק אותנו.

ולהחליט, אם אחד מאיתנו מתאים להם.

ויש להם אפילו בחירה: הם יכולים להביא איתם קרפדה, חתול או ינשוף.

לחלקם יש כבר חיה בבית, ולחלקם זו מין מתנה לקראת הנסיעה לבית-הספר.

חלקם מגיע לכלבו, לאחר החלטה לבדוק אם אחד הינשופים, התנשמות, האוחים, הליליות או הקטופות יתאימו לו. או לה.

אותי זה מעייף. אני מעדיפה לישון, במיוחד כשרועש כאן כל-כך. ואני מאוד טובה בזה: שמה את הראש תחת הכנפיים, ושוקעת מיד בשינה עמוקה.

אלא אם אני מריחה אגוזי ינשופים – החטיפים הכי טעימים בעולם, שגורמים לכל בעל כנף לשמחה וצהלה.

אבל כרגע אני דווקא לא מריחה כאלו, ועיני הענבר שלי נסגרות לאט לאט.

הרעש מתגבר, וזה אומר שנכנס מישהו נוסף. לא שמעניין אותי מי זה, אבל כנראה שהוא גדול וחזק, כי הקול שלו נשמע הרבה יותר גדול מהקול של מר איילופס, ונשמע שהם בשיחה די לבבית.

טוב, אני רוצה ללכת לישון, אז אל תפריעו – אבל למרות נסיון ההרדמות שלי, אני מבחינה בזווית העין שעדיין פקוחה במר איילופס מתקרב, ומאחוריו משהו – או מישהו – לא באמת ברור אם זה אדם, כי הוא ממש גדול. אבל ממש ממש גדול. לא כמו איש גדול, כמו יצור גדול. ועם זקן ומבט – לא מבט רע, אבל – בוחן, מתעניין.

נראה כמו מן ענק קטן, או איש גדול מאוד. או שילוב שלהם.

ודווקא הוא עוצר מולי, ומתבונן.

אני פוקחת רק עין אחת, ומסתכלת בו בחזרה.

הוא לא מדבר, אך נראה שהוא מנסה להתיידד איתי.

אין סיכוי.

הוא מקרב אלי אגוז ינשוף – ובמחשבה שנייה אני נותנת לו מבט אסיר תודה, לפני שהאגוז מוצא את דרכו לתוך בטני. ניאמי.

אולי היצור הזה דווקא חביב, אם הוא מספק לי אגוז ינשוף. אולי אקבל עוד אחד?