בת ארטמיס הסודית

היי. קוראים לי ליין מון. ואמא שלי נטשה אותי ואת אבא שלי כשהייתי תינוקת, אבא שלי תמיד יתעקש שיום יבוא ואני יפגוש אותה. כשהיא נטשה אותנו הייתי קטנה מכדי לזכור אותה, אבל לפעמים הייתי רוצה לזכור. כולם תמיד אומרים לי "איזו מסכנה" ומרחמים עלי. אבל האמת שזה וכמעט לא השפיע עלי, אלא להפך. בזכות זה אני משתדלת תמיד לשמוח במה שיש לי ולא לשקוע ברחמים עצמיים. עכשיו אני הולכת לספר לכם את סיפורי, אחרי הכול, בשביל זה אני כותבת!

אז התעוררתי ביום יפה בשעה 10:00 בבוקר כרגיל, ולשאלתכם... לא, אני לא הולכת לבית הספר, אני לא מתאימה לו. חוץ מזה שיש לי דיסלקציה והפרעת קשב וריכוז בבית ספר משעמם מדי. לימדתי את עצמי לקרוא ולכתוב, בואו נאמר שקריאה זה אחד מהתחביבים שלי,בלשון המעטה. תוך כדי קריאה אני מדמיינת את המתרחש בראשי. אז התעוררתי ביום יפה והלכתי לחדר אמבטיה לצחצח שיניים ולסרק את השיער שחור – כסוף שלי. אוקי, עוד משהו מוזר. השיער שלי מדורג מלידה, ואם אתם שואלים אם אני צובעת את השיער התשובה היא לא מוחלט! לעולם אני לא הייתי צובעת אותו. הבטתי בעצמי במראה, עיני הכסופות החזירו לי מבט, הריסים הארוכים שלי רפרפו, ולחיי סמוקות על רקע עורי החיוור. צחצחתי שיניים וסירקתי את שערי הארוך-ארוך. וירדתי לאכול. "בוקר טוב אבא", אמרתי לאבי שישב וקרא עיתון בעודו אוכל לחמנייה. "בוקר טוב ליין, ישנת טוב?" ענה לי. "כן אבא, מה יש לאכול?" שאלתי בעודי מפשפשת בארונות. "את יכולה לקחת לחמנייה מהארון לחמים או קרונפלקס", אמר לי. " וקניתי שוקו" הוסיף בחיוך קטן. אני מתה על שוקו. זה פשוט טעם החיים. "ישששששש, תודה אבא!" אמרתי בלחישה-צעקה וקפצתי עליו. "אין בעד מה מתוקה, אז תאכלי ונראה מה נעשה היום". חייך וחיבק אותי בחזרה. הוא לא היה אמור לומר יותר מזה. אכלתי במהירות את הלחמנייה שלי ושתיתי את השוקו ועליתי במדרגות מהר מהר כדי להתלבש. לבשתי מכנסי ג’ינס מקושקשים בעט (כשאני משתעממת..) וחולצה לבנה משוחררת וירדתי שוב, אבל הפעם לכיוון הרפתקה חדשה....

---------------------

היי!

אני מקווה שאהבתם את 

הסיפור עד עכשיו בכל אופן,

תזכרו... זו רק ההתחלה!

אוהבת 

אא"ד

נ"ב: 308 מילים! שיא חדש!

ננ"ב: 3 תגובות ואני ממשיכה!