אני כבר לא מפחדת

הפאנפיק מדורג R מטעמי אלימות גרפית.

אני יודעת שאני עומדת למות, ואני לא מפחדת.

אני יודעת את זה באותה עוצמה שאני יודעת שהעורבני החקיין עומד לחזור על התווים, רגעים ספורים לפני שאני נעצרת משריקתי ומחכה בנשימה עצורה. אני יודעת את זה באותה עוצמה שאני יודעת מדי יום כשאני חוזרת הביתה, שגם הפעם יקדמו את חזרתי הביתה חיוכים ועליזות שינבלו מיד. אני יודעת את זה באותה העוצמה שאני יודעת שאם אפתח את דלת ביתי, שנים אל תוך העתיד, לא אמצא דבר מלבד טחב וקורות חורקות.

אני יודעת שאני עומדת למות, ואני לא מפחדת.

אני יודעת את זה כשאני מחכה בלב דופק בתור הילדים, ממתינה להקראת השם, הדם צורח באוזני, ורואה את עיניה של אמא נפערות ואת פניה מחווירות. אני יודעת את זה כשאני לוחצת על ידה של גלוריה לפני שאני עוזבת, רק לחיצה קטנה כדי שלא תיפול, לא תפגין חולשה, וצועדת באיטיות לעבר הבמה. אני יודעת את זה כשהנציג העליז מדי של הקפיטול שואל אם יש מתנדבים, ורק הרוח השורקת בין העצים מפירה את הדממה.

אני יודעת שאני עומדת למות, ואני לא מפחדת.

אני יודעת את זה בדרך, ברכבת, כשאני רואה את השמיים מתכהים ואז מבהירים שוב, ומוחקת בליבי עוד יום מטבלת היאוש הסופית באופן אכזרי. אני יודעת את זה כשאני מבטיחה לעצמי שזו לא האמת, כשאני מתעוררת בלילה ורצה החוצה ובוכה ולוחשת לאמא שתבוא, אבל רק קוֹרוֹ המהונדס של העציץ מגיב לי. אני יודעת את זה כשאני חשה את ידיו של היציבות של המועמד מהמחוז שלי נושאות את גופי, וקולה המעורפל של אמי לוחש בראשי שאסור לי להראות חולשה, אבל אני כבר יודעת שאין בכך טעם.

אני יודעת שאני עומדת למות, ואני לא מפחדת.

אני יודעת את זה באימונים, עם הרעשים השועטים והצבעים המקפצים שכמו צוחקים לי, מתגרים בי, ובארוחות הבוקר השקטות עם רונאלד, כשהוא ות'רש עובדים על אסטרטגיה בלחש, ואני רק בוהה בצלחת ומנסה לא להקיא מהאוכל המסונתז של הקפיטול. ובערבים בחדרו של ת'רש, כשהוא צועד מצד לצד בידיים מתנופפות באוויר, זורק רעיונות, מצביע על חולשות ויתרונות, רציני עד כדי כך שהוא כמעט מאמין לעצמו, הידיעה הזאת היא הדבר היחיד שמונע ממני להפוך את התקווה האכזרית לגבירתי החדשה.

אני יודעת שאני עומדת למות, ואני לא מפחדת.

ההבנה הזאת בוהה בי במבט כבוי מהמראה בפגישות עם הסטייליסטים, וזוהרת מגופי בעודי רוכבת אל הקפיטול, לא כאני, אלא כהמועמדת ממחוז אחת עשרה. היא מרצדת בראשי בראיון עם סיזר, עם החיוך והאיפור והמסכות, והיא נצרחת מפי בסיוטי הלילה האחרון. ההבנה הזאת היא כל מה שאני מרגישה, שומעת, מריחה וטועמת, בעודי עולה אל הזירה, וקו דקיק ואדום מוחק בראשי את המשבצת האחרונה בטבלה.

ההבנה הזאת היא מפת הדרך, המצפן והמסלול שלי, בעודי עוקבת אחר משתתפים אחרים, צופה במוות אחר מוות, כאילו היה שלי, בידיעה שהבאה בתור יכולה להיות אני. ההבנה הזאת היא המזון שמונע ממני לקרוס אל האדמה ולזחול בחולשה, והמים שמונעים ממני להתפלל שהכול כבר יגמר. ההבנה הזאת היא שמיכת המגן שלי בלילה ולהב החרב שלי בבוקר, והיא מכהה את עיני בדמדומים, בעת הקרנת המועמדים המתים, כדי שהצופים לא יראו את הדמעות.

ההבנה הזאת היא ששולחת אותי למסע חסר תכלית, אל השדה, אל האדם היחיד שנשאר להיפרד ממנו את כל הפרידות שאני חייבת לאמא ולאבא ולגלוריה ולרוונה ולסילבר ולרוזה ולקיין. ההבנה הזאת היא שמובילה אותי להביט סוף סוף אל המצלמה שמתחבאת בין העצים וללחוש שלום, לכולם, לכל מי שצופה וכל מי שיודע מה ולמה.

ההבנה הזאת היא שמובילה אותי לאזור כוחות, לרוץ בחזרה, לא להיכנע, לא להיות עוד כלי עלוב במשחק שלהם, לא למות מתוך רצון, מתוך כניעה מוחלטת. היא שמובילה אותי להילחם ולעזור, לעשות כל שביכולתי כדי לפגוע בקרייריסטים, לעשות כל שביכולתי כדי לשרוד. כי אולי אני אמות, אמת, וכבר אינני מפחדת, אבל אני אשאר כמה זמן שרק אוכל, רק כדי שאוכל להוכיח, שלא נכנעתי, לא בחיי ולא במותי.

ההבנה הזאת היא המניעה אותי לעקוב אחר הקרייריסטים במצוד אחר הנערה הלוהטת, מקפצת בין העצים כמו סנאי קטן, כך אבא וודאי היה אומר, לחכות עד ללילה, להצביע על הכוורת.

ההבנה הזאת היא המניע שלי להתחבר איתה, אבל כבר אינני מפחדת מכך שרק אחת מאיתנו תוכל לשרוד, כי אני יודעת מי מאיתנו זו תהיה, ואני כבר לא בורחת.

ההבנה הזאת היא כמו מראה עיניהן הזוהרות של גלוריה ורוונה, כמו שיערו הבהיר של סילבר וקולה החרישי של רוזה וחיוכו הרחב של קיין. היא כמו מגן וכמו לוחם וכמו כישוף, כמו הבטחה, כי מרגע שאינני צריכה לפחד עוד מהמוות, אני חופשיה להילחם.

ואני נלחמת.

ואני רצה, מקפצת בין העצים, עוברת בין מקום למקום, שקטה כמו רוח רפאים ועדינה כמו איילה, מקפצת בין מדורה למדורה, מתחמקת מהקרייריסטים, בטוחה בעצמי. נלחמת סוף סוף. מתמרדת בחוקים. מתמרדת בהם. במשחק. מתמרדת בשביל אמא ואבא, מתמרדת בשביל המשפחה, מתמרדת בשביל החברים, מתמרדת בשביל כל מי שנשאר לעמוד על הרגליים, וגם בשביל אלה שלא.

ההבנה הזאת היא להבות ללבות בהן את מדורתי ופרחים למלא בהם את שדותי; היא אני ואני היא, ואנחנו יחד, לא מפחדות, נותרות איתנות. לא ישאר עוד שום דבר אחרי המשחקים. אבל עד אז, לפחות אדאג שרגעי האחרונים יהיו משמעותיים.

ההבנה הזאת נלחשת בין שפתי כשאני חשה ברשת, כשאני יודעת שנפלתי, שנכשלתי, שלא הצלחתי. ואני צורחת. אני צורחת וצורחת, שורקת את ארבעת התווים, צועקת למען הגנה. ובין לבין אני גם לוחשת – לוחשת שוב ושוב את שמונת המילים הללו.

אני יודעת שאני עומדת למות, ואני לא מפחדת.

ההבנה הזאת כבר לא בוערת בראשי בגסות, אלא מרפרפת על פני בעדינות, כשהיא מגיעה, ואני מבינה את הטעות. בעודה כורעת ומתרה את הרשת, אני מבינה שכשלתי, כשלתי שוב. זאת הבנה חדשה, מצליפה בי, כמו גל מים קפוא, כמו חודה של חנית שפוגע בי בלי אזהרה, נכנס לתוך גופי, זר ולא מוכר, ואני יודעת שכבר מאוחר מדי.

ואני קורסת. קורסת, ושומעת צעקות, שומעת יללה שנקטעת ברעש גריסה חד. שומעת בכי ותנועה, ואת קולה הרך של קטניס. אבל היא לא מבינה. עדיין לא. היא עוד תבין, היא עוד תבין. היא לא מבינה פשוט, כי היא מפחדת.

אז אני מבקשת ממנה לשיר, כי אני לא מוכנה שהרגע האחרון של חיי יהיה מה שהקפיטול תובע, רגע של קור ואכזריות וברבריות, שקטניס תקום, תיפרד לשלום, ותשאיר אותי לפרפורי גסיסה אחרונים. לא, אני אלחם, כי בכל אופן כבר לא נשאר לי מה להפסיד.

והיא שרה, ושרה, ועיני כמו נעצמות, כשאני מאבדת את היכולת לפתוח אותן. זו כמו שינה מתוקה – נמצאת מעבר לקצות אצבעותי, קוראת לי. אבל רק עוד רגע אחד. רגע אחד של שקט, רגע אחד של הבנה, רגע אחד של השלמה, רק עוד רגע אחד להיזכר בכך, להשלים עם זה, לחזור על האמת –

אני יודעת שאני עומדת למות, ואני לא מפחדת.