למען קלוב

הפיקצר מדורג R מטעמי אלימות גרפית.

קייטו מפחד.

הוא כורע אל מול קרן השפע. מולו נמצא התיק עם האוכל, כל מה שהוא צריך כדי לשרוד, להצליח להסתדר. אבל זה כבר לא משנה. כי כשהוא מביט אל תוך עיניה של המיועדת למחוז שלו, שום דבר כבר לא משנה.

קלוב. הוא רוצה לבכות, הוא רוצה לצרוח, הוא רוצה להפגין רגש. הוא רוצה שגופו ירטוט ודמעות יעלו בעיניו. הוא רוצה ללטף את גופה הקר, להתחנן ממנה לסליחה. הוא רוצה להתפרק, הוא רוצה להצטרף אליה. הוא רוצה לזכות בעצב המנחם.

לא. קייטו מרים את ראשו, מביט אל הקרן. מזכיר לעצמו למה הוא כאן. אנשים צופים. הוא לא עומד לבכות. הוא לא עומד לצעוק, לא להתחרט, לא לבקש סליחה. הוא לא עומד להתפרק. הוא קייטו. אחד מבין ארבעת המיועדים האחרונים. אני עומד לנצח.

הוא שומע רחש, צליל מכני, וצל נופל עליו. הוא אמור לזהות את הצליל, ועמוק בתוכו הוא מבין מה קורה, אבל עד שהצבת לא יורדת מטה, הוא מסרב לעשות זאת.

לא. קייטו אוחז בגופה הקר של קלוב בידו, מסרב להרפות. הוא יודע שלא יקחו את גופתה יחד איתו. הם טועים. הם חושבים שהיא מתה. אבל היא לא. הם לא מכירים אותה כמוהו, לא ראו אותה מחייכת את חיוך החד, הנדיר כל כך, בכל פעם שהם נלחמים, לא ראו אותה מתפרקת בזעם ושוברת קירות, מפחידה אנשים, הורסת כל מה שבטווח היד, כשהיא כועסת. הם לא מבינים.

"מיועד, אנא עזוב את הגופה כדי שנוכל לקחת אותה." קול נשמע מהרחפת, מהדהד בשמיים. הצבת מהססת, מתנדנדת באוויר.

"אתם לא יכולים לקחת אותה," הוא אומר. קולו נשמע לו זר בדממה הזאת, לא מכבד, כאילו עצם הדיבור מזלזל בה. "היא לא מתה."

"מיועד, אנא עזוב את הגופה כדי שנוכל לקחת אותה." הקול חוזר על עצמו. קריר, אדיש. הוא לא מבין. הוא לא מבין, שהיא לא יכולה למות בכל כך קלות. לא קלוב הלוחמת כמו חיית פרא, חושפת שיניים, משתמשת בכאבה שלה ככלי נשק. הם לא מבינים, היא עדיין חיה, כל רגע היא תפקח עיניים וחיוך צונן יתפשט על פניה, והיא תלטף את סכיניה ותתגרה בו על שהאמין אפילו לרגע אחד שהיא יכולה למות כל כך בקלות.

"היא לא מתה." הוא חוזר על עצמו. חוזר על עצמו. הוא זוכר את האימונים הראשונים במחוז שתיים. הוא זוכר איך לפניה הוא לא עשה דבר מלבד לחזור על עצמו באימונים, מהלך אחר מהלך, מביס את יריבו שוב ושוב. ואז היא הגיעה. עם סכיניה הנוצצות וצעדיה, כמו צעדי ריקוד יפהפים. הם לעולם לא חזרו על אותם מהלכים. לעולם לא.

"מיועד, אנא עזוב את הגופה כדי שנוכל לקחת אותה." הקול מבוגר ועבה, כמו קולו של אביו. עם כמה שהוא מנסה, הוא לא מצליח לזכור דבר מלבד קולו, ורגשות מתערבלים, לא ברורים. הוא זוכר את קולו הקבוע, רגוע, שלוו, והוא זוכר איך אותו קול היה ממלא אותו פחד ובעתה. הוא חש בליבו דופק חזק יותר. לא. אביו כבר לא כאן. כעת הוא שולט על חייו. הוא בזירה, הוא עומד לנצח. הוא וקלוב, ביחד.

"היא לא מתה!" הוא אומר. הפעם קולו חזק יותר. הוא כועס. והוא גם מפחד. מפחד כמו ילד, מפחד כמו שהיה מפחד פעם, לפני שקלוב למדה אותו לחיות מעבר לפחד. פחד מאבא, פחד מהכאב, פחד מהצללים, מהמוות. הדרך היחידה להביס את הפחד הזה, היתה אומרת קלוב שוב ושוב, היא להתמודד איתו. אז היא הכריחה אותו לעשות את זה. לראות מוות אחר מוות, עד שהתחסן מבפנים. להיכנס לחושך, לחוש בחוסר האונים, בכל אימון, בעיניים מכוסות. לסבול מכאב מבלי יכולת להגיב. אבל היא לא באמת ציפתה שיתנגד לאביו. הוא לא ידע הרבה על משפחתה, מלבד שהיתה לה אחת שאוהבת אותה. הוא שמח לדעת שיש דבר שהוא עשה שקלוב אולי לא היתה מעזה.

היתה שתיקה קלה, ואז הקול חזר לדבר.

"השבב בזרועה מעיד על כך שאיך לה נשימה כבר למעלה משלוש דקות." לא. לא יכול להיות. הוא מסרב. הוא לא מסכים. רק לא קלוב. בהתחלה היתה זו גלימר, הלוחמת המבריקה שהביטה בו כאילו היא רואה את כל כולו, מתה באכזריות, בסבל, על ידי מי שהכי השתוקקה להרוג. ואז מארוול, אולי נלחם למען בת זוגתו למחוז, אולי למען עצמו, היה קשה לדעת אצל מארוול. רק קלוב נשארה. הוא ידע שבסוף יאלץ להרוג אותה, והשלים עם זה, אבל רצה לנצל כל שניה נוספת לידה, לסבול וליהנות שוב מאותה אהבה פראית ולא מרוסנת.

אבל אז הם הבטיחו לו מפלט. הגנה. דרך שבה שניהם יוכלו לצאת משם. הוא וקלוב, שני המנצחים ממחוז שתיים. הם יזכרו לנצח בהיסטוריה של המשחקים. הם כל כך חיכו לכך, הם ידעו שהם הכי חזקים. אבל עכשיו...

עכשיו היא עזבה אותו.

קייטו מרפה מגופה של קלוב, ומתרחק אחורה. הוא שומע צליל מכני והצבת מרימה אותה מהבטן, גופה משתלשל בצורה כה חסרת שליטה. היא נראית כל כך יפה בשנתה, שיערה החום החלק מתפזר סביבה, מלוכלך אך בכל זאת יפהפה, שפתיה הקטנות מעוקלות בחיוך קטן, עפעפיה העדינים עצומים. אבל זו לא שינה. היא לא עומדת להתעורר.

מארוול מביט בגופה נלקחת, ורואה את המצלמה שמצלמת אותו. הוא רוצה להפגין מרדנות, להרים את היד עם שלושת האצבעות, ללחוש שלום, להיפרד, לעשות משהו. משהו למענה של קלוב. הראשונה והיחידה שהוא אהב. שהגנה עליו מהפחד, שעכשיו מתפרץ ושוצף בכל עורקיו. הוא רוצה להגיד לה שלום.

אבל במקום זה, הוא מסתובב והולך.

פחד. קייטו מביט בסכינו החמה ומסובב אותה אל מול המדורה. פחד. פחד. פחד. פחד.

הוא מפחד.

פחדן.

הוא לא רוצה למות.

פחדן.

קייטו רוצה לנצח. הוא דובק במטרתו. הוא יודע למה הוא בא למשחקים. הוא בא כדי לנצח. גם כשעמד שם, על הבמה, כמעט מחייך, אבל שומר על פניו קשוחות ורציניות, ושמע את צעקתה של קלוב, כה בטוחה בעצמה, אלגנטית, קרה, "אני מתנדבת!" הוא הבטיח לעצמו שעדיין ינצח. הוא ידע שזה אומר שהוא יצטרך להרוג אותה. את האדם היחיד שהרגיש כלפיו משהו, מאז שעזב את בית אביו. אבל הוא שתק. הוא לא יהיה כלי במשחק שלהם, נכון, בדיוק כפי שאמר לה באותו לילה קודר, משחק בסכינו אל היריעה האפלה שנקראת השמיים, אבל זה לא אומר שהוא לא ינצח.

ניצחון.

הוא יודע שהוא רוצה לנצח, אז למה לפתע פתאום הוא מרגיש כה חלש? הוא חזק. הוא קייטו. אין שום דבר שיכול לפגוע בו. הוא חזק מדי. עמיד מדי. כמו סלע, כמו מתכת, כמו סכיניו הארוכות הזוהרות, כה שונות מהסכינים הקצרות שבהם משתמשת קלוב במיומנות כה רבה. הוא לא נשבר. לא נשבר לעולם.

אבל הוא רוצה להישבר.

להישבר.

מה כבר נשאר? הוא חושב לעצמו בקהות. זו הפעם הראשונה שהוא חושב על כך. מה שווה הניצחון? מה כבר אוכל לעשות אחריו?

כלום, לוחש קול קטן בראשו. עד שכבר הרגיש אושר מוחלט, שלם, בפעם הראשונה בחייו, שהבין שהוא וקלוב עומדים לחיות חיים מאושרים יחד... הכול נלקח ממנו. על ידיו. ועל ידיה.

ת'רש.

קטניס אוורדין.

קייטו מביט בסכינו. הוא מנסה להביט בה כמו שקלוב מביטה בסכיניה, באהבה גדולה, כאילו הם חלק מגופה, מחוברים אליה, נושמים את נשימותיה, פועמים את פעימותיה, דמה עובר בהם וממלא אותם. כאילו הם בני ברית קרובים, מגנים, שומרים, מלווים תמיד.

אני אשמיד אותם. קייטו עוצם את עיניו וחונק את הדמעות שעלו בהן בזירה. האם מישהו ראה אותם? לא. בוודאי שלא. אבל כעת, כעת הן נעלמות. כעת יש לו מטרה. יש לו יעד. אני אשמיד אותם. אהרוס אותם, אמעך אותם כמו חרק, אפגע ואקלקל כל דבר שחשוב להם, הוא חושב בנקמנות פראית, מסוכנת. למען קלוב.

הוא קם ממקומו, ותוקע את הסכין בחגרותו. לא אכפת לו שהיא כה חמה. הוא לא מרגיש בחום. הוא יודע מה הוא עומד לעשות. לעשות את הדבר שבו הוא הכי טוב: לפגוע. להרוג. קייטו יודע איפה השדה, הוא יודע לאן ללכת כדי לגמור את העניין. הוא עומד לעשות את זה. הדבר החשוב בחייו. הוא עומד להילחם. למענה. בשבילה. לזכרה. הוא אולי ימות בדרך. למי זה משנה; העיקר שהוא יפגע בכמה שיותר מהם.

למען קלוב.