הסודות של הרמיוני

הרמיוני חצתה את המסדרון החשוך בדרך אל חדר המועדון של גריפינדור, בזמן שהדמויות שבתמונות בירכו אותה לשלום בחיוך.

הרמיוני נכנסה לחדר המועדון לאחר ריב קטן עם האישה השמנה, אשר ניסתה לשכנע אותה להישאר ולשמוע את שירתה הנוראית, הרמיוני התיישבה על הכורסא מול האח, כשכרך של "הגוורטס תולדות" פתוח מול פנייה, ושקעה בקריאה...

"הרמיוני... הרמיוני!" היא שמעה במעומעם "תתעוררי את מאחרת לשיעור בתורת הצמחים! קומי כבר! הרמיוני!..." באותו הרגע פקחה הרמיוני את עינייה וקפצה מין הכורסא, כשהספר מתגלגל על הרצפה "מה!? למה לא הערת אותי!?" הרמיוני החלה להתרוצץ בחדר המועדון עד שאספה את כל הספרים שלה בתיק המרופט, עדיין כועסת על רון "אני מצטער, אבל היית כל כך חמודה שלא רציתי להעיר אותך..." רון נראה עגמומי ועקב אחריי הרמיוני הסמוקה שרצה במסדרון אל השיעור...

...

...

...

"זהו להיום תלמידים, לשיעור הבא אני רוצה שכל אחד יענה על השאלות שכתבנו, יום טוב!" התלמידים מיהרו לצאת מין החממה, הארי ורון יצאו להוגסמיד, בעוד הרמיוני העדיפה להישאר בבית הספר. היא הלכה במסדרון, כשפניה תקועים בספר, כשלפתע מצאה את עצמה מודבקת לקיר על ידי האחד והיחיד, דראקו מאלפוי. "מה אתה רוצה, מאלפוי?" שאלה הרמיוני, מנסה להילחם בזרועותיו של דראקו שלחצו את כתפיה את הקיר "קדימה גריינג'ר, אני יודע שאת אוהבת את זה" דראקו לחש לאוזנה של הרמיוני, גורם לגופה לרעוד "תניח לי, מאלפוי. זה לא יקרה, בחיים" דראקו דחף את גופו על שלה, תופס בשערה המסובך של הרמיוני ומושך אותה לנשיקה. הרמיוני ניתקה את הנשיהק, ולמרות הרצון שלה לעוד, היא אמרה "אני מצטערת דארקו יקירי, אבל זה לא יקרה, להת' מאלפוי" היא נופפה לו ובתנועה חיננית נעלמה מעיניו 'את תהיי שלי גריינג'ר, אני מבטיח' וחזר לחדרו בשקט, נותן לנערה עם השיער המסובך לחדור לחלומותיו...

בתחילת ארוחת הערב, נכנס דראקו לאולם הגדול, ומבטו נח על גוש השיער המסובך של הרמיוני, ולצערו, גם על שיערו החלק והאדום של רון. דראקו גילגל את עיניו והתקדם לכיוון השולחן של סלית'רין במבט מתנשא והליכה מלאת ביטחון, כרגיל. המנהל, אלבוס דמבלדור, הכריז על תחילת הארוחה  וכל התלמידים החלו לאכול בתיאבון רב את הארוחה החלומית.

"היי דראקו, לאן אתה מסתכל כל הארוחה?" קולה הצפצפני של פנסי ציפצף באוזנו של דראקו וגרם לו להדק את אגרופיו "מה זה עניינך, פרקינסון?" שאל דראקו בקול תוקפני, גורם לנערה להתרחק ממנו ולהתיישב חזרה במקומה במבט מאוכזב.

לפתע הרגיש דראקו צריבה על ידו ומבטו קפץ אל שולחן המורים, ישר אל מבטו של פרופסור סנייפ 'הגיע הזמן' אמר מבטו של סנייפ, ודראקו מיהר לצאת מהאולם, ישירות אל חדר נטוש מאוד מסויים במרתף...

		הפרק הבא