דמעות ואפר

הפיקצר מדורג Pg13 מטעמי תיאורי כאב גרפיים.

טעם דם בגרונה.
זה הדבר הראשון שהיא מרגישה.
היא מכורבלת בתנוחה עוברית על קרקע קשה. ידיה מכסות את פניה, גופה רועד בעוויתות וחם ככבשן. אצבעות רגליה מתחפרות באדמה קפואה, יחפות.
היא מתכווצת בשיעולים יבשים, חלשה, כמו חיה פצועה. רוק אדום ניתז מפיה. פצועה. חלשה. חסרת אונים. היא מרימה יד אל שיערה, מסרקת אותו מהליכלוך שחשה צמוד לו, מעבירה אותה על תווי הפניה הלא מוכרים.
ידיה נוגעות בפחם.
פניה.
אצבעותיה מרפרפות מטה על פניה בחולשה, אוספות שכבה של ליכלוך. הן נופלות מטה, כמו עשויות ג'לי, נחות בעייפות על הקרקע.
שחורות. שחורות מפחם.
שחורות מאש.
היא גוררת את עצמה לעמידה, רגליה מועדות תחת משקל גופה. היא קמה כשהיא נשענת על פסל אבן גדול בעל צורה בלתי ברורה. עיניה גולשות מטה על גופה אל בגדיה. שחורים, שרופים, מחזיקים מעמד בקושי. היא חשה דחף לכסות את גופה במשהו, למרות שיודעת שהיא לבדה.
למרות שהיא לא יודעת איך היא יודעת זאת.
הפסל משמש, או אולי שימש בעבר, מזרקה. מים עכורים מכוסים אותה שכבה שחורה וכהה שמכוסה גם היא, נסחפים בתוך בריכת אבן קטנה ומחספסת בצואת יונים. היא פונה אל שפת הבריכה, מושיטה ידיים מקוערות כדי לנקות מעט מהליכלוך, אבל האבקה שעל ידיה מתפשטת ורק מלכלכת יותר. היא חשה תסכול. היא רוצה לדעת איך היא נראית. היא רוצה לדעת מה קרה.
היא רוצה לדעת מה קרה לפני כן.
לפתע המים מתערבלים. אצבעותיה שוקעות עמוק יותר, יורדות בעקבות משיכה לא מוסברת. המים מתבהרים, ואז מכחילים.
נקיים. צלולים. זכים.
כל מה שהיא לא.
היא מביטה בפניה, והיא לא יודעת מי היא רואה. פניה מכוסות שכבה עבה של אפר, כמו איפור. שני פסים יורדים מעיניה, המסלול שאצבעותיה עברו בדרכן מטה, כמו דמעות.
יש לה שיער... בהיר. לפחות כך זה נראה, מאחורי שכבות השחור. גוון כה... יפה. דומה לורוד, כך זה נראה. כמו יצאה מספר אגדות.
היא מושיטה ידיים מקוערות אל הבריכה, מוציאה מים. היא רוצה לשטוף את פניה, את שיערה, אבל במקום זאת מוצאת את עצמה שותה בשקיקה. מתענגת על המתיקות המרעננת.
היא לוקחת עוד מים, שמסיבה כלשהי לא נופלים מבעד לחריצים שבידה המקוערת, ושופכת אותן עליה בתנועה חדה והחלטית אחת. כל גופה נוטף מים. חתיכות מבגדיה לא מחזיקים מעמד. היא מביטה בהם נופלים אל המים ומתפוררים שם לחלקיקי אפר כהים.
מה אני עושה פה?
היא מביטה סביבה. יער. חשוך, קודר, אפל. עצים גבוהים מתמרים לשחקיים. היא כאן לבדה. רק היא עם עצמה.
בודדה.
היא שומטת את המים אל תוך הבאר, ומעבירה את אצבעותיה על רקותיה. היא מנסה להיזכר במשהו, כל דבר, אבל לא מוצאת כלום. היא רוכנת מטה ומביטה בבעירה קטנה של להבות שמתחילה להתלקח על אחד העשבים הבודדים הנותרים.
מי אני?
בהיסוס, היא מורידה את רגלה היחפה מטה, ונותנת לה לפגוש בלהבות.
דבר לא קורה.
מה אני?
"פיה."
היא קופצת ממקומה ומביטה סביבה. האם אדם כלשהו שמע את מחשבותיה, או שה זה מוחה בא לתת לה מענה דרך הזיות ותעתועים?
"יש כאן מישהו?" היא צועקת. היער אפל. לא ניתן לראות דבר מעבר לחמשת המטרים הקרובים. היא מתכווצת, ושמה לב שוב כמה היא חשופה.
ואז לפתע, היא כבר לא.
היא מביטה בבגדיה בתדהמה, כשאת הפחם והליכלוך מחליף בד בהיר, חלק ונוצץ. כמו צמחה מתוך גופה, השמלה מתפשטת ועוטפת אותה בחמימות, בתחושה של בית.
"יש כאן מישהי, אזמייה." אומר הקול. הוא יוצא מהעצים. אישה מבוגרת שבשיערה זרקה כבר השיבה, אוחזת במטה זוהר, ועיניה נוצצות בטוב.
"מי את?" היא נרתעת אחורה בבהלה. אזמייה. האם זהו שמה? לא יכול להיות. היא הרי אמורה להכיר את שמה שלה. מדוע שהאישה הזרה הזאת תדע את שמה בעת שהיא...?
"את אמא שלי?" היא לוחשת.
"לא," אומרת האישה בשקט. "אני הפיה הסנדקית. באתי לכאן כדי שאוכל להביא אותך למקום מלא יופי ואושר שבו תוכלי לחיות בשלווה."
היא מטלטלת את ראשה, שוב ושוב, כאילו כדי להרגיע את עצמה.
"איפה אמא שלי? מה קרה לה?"
האישה – הפיה הסנדקית – מקדירה. היא רואה אותה שוקלת את דבריה, ויודעת שדבריה הבאים לא עומדים להיות שמחים.
"אמא שלך מתה," היא אומרת לה ברוך. "יחד עם שאר הכפר שלך. את שרפת אותו בטעות, תוך שימוש בכוח הקסם שלך."
היא שותקת. היא לא מבינה. איפה אמא? לא יכול להיות שהאישה הזאת צודקת. אין לה כוח קסם. קסם זה שטויות. סיפור אגדות. היא... אבל איך בדיוק היא הגיעה לכאן? וכשניסתה לגעת בלהבות...
לא. דמעות עולות בעיניה. לא. לא יכול להיות.
"למה אני לא זוכרת כלום?"
"אני מחקתי את זכרונותיך, כדי שלא יהיה לך יותר קשה מכפי שקשה לך עכשיו." הפיה הסנדקית מדברת בעדינות, כמו לתינוק קטן שלא מבין.
לא. לא. לא. לא. לא.
לא יכול להיות שהיו לה הורים, משפחה חברים... אנשים שהיא אהבה, שהיא טיילה איתם, אולי צחקה איתם, פחדה עליהם בימי המלחמה... שהצליחו לשרוד עד עכשיו ואז היא, ברגע אחד...
ומתוך העצב, מתלקח זעם.
"לא היתה לך שום זכות!" היא צועקת. ידיה נקמצות לאגרופים בצידי גופה. "אלה הזיכרונות שלי! אני יכולה להחליט עליהם!"
הפיה הסנדקית נרתעת.
"הזכרונות האלה יותר מדי טראומתיים בשביל – " היא מנסה להסביר, אבל היא לא רוצה את ההסבר שלה.
"לא אכפת לי! אלה הזכרונות שלי! של המשפחה שלי, של החברים שלי, של ההורים שלי! של מי שאני! אני רוצה אותם בחזרה!" היא מתחילה לבכות תוך כדי הצעקות, היא מבינה זאת רק כשהיא מרגישה את הדמעה מתגלגלת על פניה ורואה אותה צונחת אל שמלתה המושלמת, מלכלכת אותה בטיפת שחור.
הפיה הסנדקית משפילה את מבטה.
"אני לא יכולה להחזיר לך אותם." היא אומרת בשקט. "מרגע שמחקתי אותם, הם נעלמו."
לא. כתפיה נשמטות, והיא חשה בעוד ועוד דמעות מצטברות בעיניה, ועוד ועוד טיפות של ליכלוך מטנפות את שמלתה היפהפה. האם זה כל מה שיהיה לה מעכשיו, כל זכר מחייה הקודמים? הידיעה שהיא הרסה אותם במו ידיעה?
זה לא הוגן. המחשבה הילדותית עולה בראשה. זה לא הוגן. זה לא היה צריך לקרות. לפחות את זיכרונותיה, את הידיעה מה היא עשתה, מה היא גזלה מעצמה, לפחות אותם היה צריך להשאיר לה. לא נותר לה כלום, אפילו מבלי לדעת מה היה לה קודם.
"מה את רוצה?" היא לוחשת.
"אני יכולה להביא אותך לארץ הפיות, אזמייה. זה מקום יפהפה וקסום שבו יהיו עוד הרבה אנשים כמוך, שבו תלמדי לשלוט בכוחות שלך כדי שמה קרה בכפר שלך לא יקרה שוב."
"תפסיקי לקרוא לי בשם הזה!" היא צועקת שוב. איך היא לא מרגישה שעברה לצעקה? אצבעותיה מתגנבות אל עיניה, והיא רוצה לכסות את פניה, להעלים את העולם, ואת כל מה שסביבו. אם יש לה כוח להדליק אש, למה לעזאזל לא שרפה את עצמה פשוט?
"מה, אזמייה?" שואלת הפיה הסנדקית בקולה הרך והמרגיז. "אבל זה שמך. את לא יכולה להתחמק ממנו."
היא מורידה את אצבעותיה. הדמעות נעלמות. היא יכולה לחוש מחנק בגרונה, אבל לא פולטת את כל המילים שהיא רוצה להגיד באותו רגע. את לא יכולה להתחמק ממנו. את לא יכולה להתחמק ממנו. את לא יכולה להתחמק ממנו. את לא יכולה להתחמק ממנו.
אבל אני יכולה לשנות את הדרך שבה אנשים הוגים אותו.
היא מעבירה יד על פניה, מנקה אותם מלכלוך ומדמעות. דמעה בודדה מתגלגלת מטה ועוצרת, רוטטת, על אצבעה.
היא מנקה אותה בבגדיה.
"בסדר." היא לוחשת את זה. היא כבר לא מסוגלת לצעוק. "בסדר. אני אבוא איתך."
הפיה הסנדקית מחייכת.
"את תהי מאושרת על כך לכל חייך." היא מבטיחה לה. "שמך יהיה מוכר בכל מקום."
היא מהנהנת. הפיה הסנדקית מסתובבת, כנראה רוצה ללכת, אבל היא צריכה עוד משהו. רק רגע אחד. להיפרד...
"אפשר רגע לבד?" היא לוחשת, ולפתע מעט צרודה. הפיה הסנדקית מסתובבת, מביטה בה בעיניה הטובות. היא מהנהנת.
"אני כאן, במרחק מטרים ספורים ממך." היא עוזבת אל אפלת הלילה.
היא צועדת לעבר הבאר, אצבעותיה לופתות את אדניה בעוצמה כזאת שמפרקיהם מלבינים. היא מביטה סביבה, על היער, על המקום שאליו כנראה ברחה לברוח לאחר שאיבדה את כל מה שיש לה. כיצד הרגישה כאן קודם, מלאת רגשות, מפחדת ממה שעשתה? היא לא ידעה מה התאים לה לעשות. היא לא הכירה את עצמה. היא לא ידעה מי היא.
הפיה הסנדקית גזלה זאת ממנה.
היא הביטה אל הקרקע. שרופה, שחומה, כהה מאש, כהה ממעשיה. אבל הנה, ירוק אחד בודד, פרח אחד בלבד שהצליח לשרוד את האש, מתוק ויפהפה, כפי שתיארה הפיה הסנדקית את ארץ הפיות.
אזמייה דרכה על הפרח ברגליה ורמסה אותו.