דמעה, אשמה וגאווה

להיות ילד קטן זה כיף,אתה יכול לעשות מה שבא לך בלי שום ריגשות אשמה.

אתה יכול להקשיב לאבא ואמא שלך בלי להיות מודע בכלל שרוב ההורים לא מחנכים ככה.

אתה יכול לומר דברים. והכל.

כי אף אחד לא אומר לך לא.

אף אחד לא אומר לך שעשית משהוא לא בסדר.

אתה גדל במחשבה שתמיד אתה הצודק, כי ככה אמרו לך.

יש לך תמיד את המחשבה הזאת שאתה יכול לפגוע במי שבא לך, כי אם אתה חושב שזה מגיע לו ,זה מגיע לו.

                                                                                                                       ***

 אני בגיל 18 וכבר למדתי טוב מאוד שיש מעמדות בחיים.

כאילו...אני הילד האהוב והוא הילד הנידרס, ככה זה אמור להיות, לא?

אני מסתכל במראה.

פניי נשקפות בה,

זה מי שגדלתי להיות?

ידיי רועדות כשהן עוברות בשערי השמנוני ומישם יורדות ללחיי השמנמנות.

ראייתי מטשטשת.

"תידקור אותו עם המקל שלך דאדלי"

דמעה אחת יורדת ואיתה ההבנה, אני לא כמו שאר הילדים.

כבר שמעתי כמה מחברי לכיתה מכנים אותי ביריון.

אף פעם לא הסתכלתי על זה במובן שלילי.

אבל עכשיו...

למה רק עכשיו פוגעת בי ההבנה שאני הרשע בסיפור?

"אני אשב בחדר שלי, אני לא ארעיש ואני אעמיד פנים שאני לא שם"

הארי היה אמור להיות אח שלי! במקום זה דחיתי אותו.

בניגוד למה שחשבתי הוא זה שהתנהג כמו בן אדם נורמלי.

לא אני.

"איך זה שלא קיבלת כרטיסי ברכה? אפילו במקום המופרע הזה כבר אין לך חברים?"

אני בן אדם!

אז למה התנהגתי כמו חזיר?!

אף פעם לא נתתי לאנשים את הכבוד שמגיעה להם.

אף פעם לא אמרתי תודה על דברים שנתנו לי, רק התלוננתי.

הארי צדק. בהכל.

אני המיפלצת.

"הוא ילדון שובב, הוא לא יפגע בזבוב!"

למה אבא ואמא שלי אף פעם לא אמרו לי שאני לא בסדר?.

כל מה שהיה להם לומר זה כמה שאני מושלם!

למה הם השאירו אותי כפי שאני?

עשיתי כל כך הרבה דברים נוראים, והם אף פעם לא טרחו להגיד לי את זה.

ישבתי על המיטה ומבול של דמעות פרץ מעייני.

"אבא תציל אותי, אבא! הוא הולך להרוג אותי!

                                        אמא, בואי תצילי אותי, הוא הרג את סדריק!"

הארי איבד כל כך הרבה, ואני פיזרתי על הפצעים מלח.

אבא ואמא אומרים שאני מלאך.

כבר הפסקתי להאמין להם.

הפסקתי לשכנע את עצמי.

אין למה להאמין לדבר שלא נכון.

אין למה להאמין לשקרים.

שמעתי את פעמון הדלת מצלצל.

ניגבתי את הדמעות.

שטפתי את פני שלא יראו שבכיתי.

ירדתי לקומה הראשונה.

"אולי כדאי שנמתין במסדרון בחוץ,דדאלוס" שמעתי קול מצפצף של אישה.

"אין צורך" שמעתי את קולו של הארי ממלמל.

"טוב, הגיעה שעת הפרידה ילד"

הגעתי לקומה הראשונה וראיתי את אבי עומד מול הארי עם אגרופים קמוצים.

"מוכן דאדלוש?" שאלה אימי כשהבחינה בי.

לא עניתי.

"אז בואו נלך" אמר אבי.

"אני לא מבין" שאלתי בגימגום.

"מה אתה לא מבין,פופצ'יק?" שאלה אימי.

"למה הוא לא בא איתנו"

"טוב...הוא לא רוצה,אתה לא רוצה נכון?"

הארי הסכים עם אבי,ברור. למה שהוא ירצה? מה תרמנו לו בחיים שהוא יירצה להישאר איתנו? אבל...

"אבל לאן הוא יילך?"

קולות שיחה הדהדו סביב ראשי, ואני נעצתי את מבטי בהארי.

"אה-לא, הם לא מבינים" אמר הארי "למען האמת הם חושבים שאני בזבוז זמן אחד גדול, אבל אני רגיל ל-"

"אני לא חושב שאתה בזבוז זמן" אמרתי להארי, והתכוונתי לזה.

העצב שהרגשתי היה עצום, הוא הציל לי את החיים ואף פעם לא אמרתי לו תודה.

"אתה הצלת את החיים שלי"

"רק את הנשמה שלך, הסוהרסן היה לוקח..."

אימי פרצה בבכי וחיבקה אותי, השתחררתי בעדינות מאחיזתה החונקת וניגשתי אל הארי.

הושטתי את ידי ללחיצה.

"בחיי דאדלי" אמר הארי "הסוהרסנים עשו לך החלפת אישיות?"

"לא יודע" מלמלתי " להתראות הארי"

"כן..." אמר הארי ולחץ את ידי "תשמור על עצמך ביג די"

יצאתי מהחדר.

חייכתי חיוך קטן- כי ההרגשה שנוצרה בתוכי נהפכה להרגשה האהובה עליי.

כן, הייתי שלם עם עצמי.

 כל הזכויות שמורות ל-גיי קיי רולינג( שחלק דיי גדול מהפיקצר הזה ממש ציטוט ממה שהיא כתבה)

נ.ב- קראו את הפאנפיק שלי: פרסי ג'קסון בערים האבודות.

תודה לכולם💞