היי ביג די

בע"ה

היי ביג די

הארי פוטר עמד מול הדלת הכחולה בדרך פריווט מספר ארבע ונשם נשימה ארוכה.

כנראה שהוא היה חוזר לאוטו מיד, אבל כשהסתובב, ג'יני הנהנה לעברו בעידוד, אלבוס חייך אליו, וג'יימס נופף לעברו באגודלים זקורים. למרות שאתמול בערב הוא חשב אחרת, עכשיו הוא שמח שילדיו באו, גם אם הם נשארו באוטו.

***

אתמול בארוחת ערב, הארי סיפר לילדיו שהם יאלצו לנסוע מחר כי הוא צריך להחזיר חוב.

"חוב?" אלבוס שאל.

הארי נאנח. "אני רוצה ללכת לדרסלים," צל של חיוך הופיע על פניו כשראה את ההבעה על פניו של ג'יימס למשמע השם, "להחזיר להם כסף… על זה שאני… אני - טוב, אני מניח שאפשר להגדיר את זה ככה - התארחתי שם…" הוא הסתבך במילים. זה היה יוצא דופן. הארי מעולם לא היה בן אדם קולני, אבל הוא ידע מה הוא רוצה לומר ואמר את הדברים ישירות.

"רגע," אמר ג'יימס, מרים את ידיו לצדדים כאילו הוא שוטר תנועה, "רגע רגע רגע, כשאתה אומר 'אנחנו' אתה מתכוון שכולנו נבוא איתך?" הוא שאל, נרגש מהעובדה שסוף סוף יוכל לראות את מי שהתעללו באביו כל הילדות שלו ולהראות להם מה זה. הוא לא ידע הרבה על התקופה הזו בחייו של אביו- הארי סיפר לו על כך בכלליות וג'יני סיפרה מעט יותר. אבל דבר אחד הוא ידע בוודאות: הילדות של אבא לא הייתה כיפית במיוחד בגלל האנשים האלה, הדרסלים, והוא עיווה את פניו רק מעצם המחשבה על שמם.

הארי הניד בראשו לשלילה, "רק אני ואמא, אתם נשארים בבית."

ג'יימס נראה מאוכזב, אבל במהרה עיניו נצצו שוב, ושני הוריו ידעו שיש לבן שלהם רעיון. 

הוא נעמד על הכיסא ואמר בדרמטיות, "אם אתם תיסעו-" הוא נעצר בשביל הרושם.

"כן?"

"מי ישמור על לילי?" הוא הצביע על אחותו בת השלוש, מחייך חיוך קונדסאי שהזכיר את אלה שעל שמם נקרא.

ג'יני נאנחה. "לילי באה איתנו!" ונעצה מבט שאיתגר את ג'יימס. ג'יני אהבה להתנצח עם הבן שלה.

ג'יימס שתק לכמה שניות, אבל היה ברור שיש לו מה להגיד. "היי אל," הוא בעט לאחיו ברגל מתחת לשולחן, "אני ואתה נשארים בבית יחדיו." 

הארי קטע אותו בחדות, "לא, אתם לא." ג'יימס לא ענה, רק חייך אל אביו.

הארי ראה בזווית עיניו את ג'יימס קורץ לאל, והוא בתגובה מחייך אליו, חיוך מלא בהערכה. 

הארי נאנח, והעיף מבט בג'יני. "אוקיי, כולם באים-"

"ווהווו!" ג'יימס קרא, מחליק עם אלבוס כיף ופותח בריקוד ניצחון.

"- ונשארים באוטו!" התרועות נקטעו באחת.

***

הארי חייך כשנזכר במה שקרה אמש. הוא הרים את ידו לכיוון הדלת, מופתע כמה הפעולה הפשוטה הזו קשה בשבילו.

דפיקה.

שקט.

דפיקה נוספת.

היד של הארי הייתה מוכנה לדפוק שוב כשהדלת נפתחה, והוא שמט את ידו.

הוא הוציא את האוויר שהיה תקוע בפיו בנשיפה וחייך.

"היי ביג די."

דאדלי עמד בדלת לבדו, מסתיר בגופו הענק (למרות שהוא נכנס לכושר וכבר לא היה שמן כל כך) את הבית. הארי ראה איך עיניו נפערות, ואיך הוא מסתכל עליו.

"אממ.." הארי אמר, בפעם הראשונה בחייו, הוא עמד מול דאדלי ולא ידע מה להגיד. "אני יכול להיכנס?"

דאדלי זז הצידה, עדיין המום, ופינה לו את הדרך פנימה.

הארי הסתכל בכניסה לבית שנשאר בדיוק כפי שזכר.

"אה-" הארי פתח, תוהה מה יהיה נימוסי לומר עכשיו, אבל כשהחזיר את מבטו לדאדלי וראה שגם הוא אובד עצות כמוהו. משהו השתחרר בתוכו. "אז… איפה ורנון ופטוניה?" הוא שאל.

דאדלי פתח את פיו, "הם מתו," אמר בקול שקט, חסר חיים.

זה היה בלתי צפוי.

הארי חשב על זה שבשיחות נימוסים אין לו הרבה ניסיון, אבל בזה… הוא הרים מבט והביט לדאדלי ישר בעיניו ומתחת לאטימות הוא ראה כל-כך הרבה עצב. הוא שנא את ורנון ופטוניה, הוא סלד מלהיות אצלם בבית. החופש הגדול היה בשבילו התקופה הכי נוראה בשנה. אבל לא הגיע להם למות, הוא מעולם לא איחל להם למות, במיוחד לא כשהבן שלהם זקוק להם.

"אני מצטער," הוא אמר בכנות. 

דאדלי שפשף את עיניו, שנראו עייפות. הוא לא הגיב.

"איך אתה מרגיש?", מי כמוהו ידע כמה השאלה הזו לא מועילה.

"בסדר, נדמה לי," דאדלי ענה, "זה קרה לפני חמש שנים ואני מניח שדי התאוששתי מזה."

הארי קימט את מצחו, ונכנס פנימה, לסלון, והתיישב שם על אותה הספה שישב בה על יד דמבלדור שהוא עוד היה בחיים. הפתיעה אותו עד כמה היה מנותק ממשפחתו, אחרי הכל, פטוניה הייתה אחותה של אימו ודאדלי היה בן דודו. וכבר חמש שנים שאין לו מושג מה קורה. אם היו מודיעים לו הוא היה משתתף בלוויה, הארי היה בטוח בזה, אפילו אם לא היו מזמינים אותו הוא היה בא עם גלימת ההיעלמות. הגיע לו להיות שם. הגיע לדאדלי שהוא יהיה שם (גם אם הוא לא כל כך רצוי). כשחשב על הלוויה הוא דמיין את דאדלי עומד שם לבדו ובוכה כמו תינוק.

הוא הרגיש את הלב שלו מתכווץ בעצב. חזק. מוכר. 

"אני מצטער," הוא אמר שוב.

"על מי אתה עובד, שנאת אותם." דאדלי אמר קולו רעד. 

"אני לא אשקר, שנאתי אותם, אבל זה לא אומר שרציתי שהם ימותו."

השתררה שתיקה.

דאלי נשם עמוק, "אולי להגיד את זה יהיה.. אממ.. פשוט-" הוא עצר, "טוב אני מניח שאני מצטער בשם ההורים שלי."

זה לא הרשים את הארי בכלל. הוא תמיד האמין שלהתנצל זה לא מספיק אתה צריך להוכיח את עצמך. אז הוא הרים גבות בתגובה מצפה להמשך המשפט.

"וגם בשמי." הוסיף דאדלי בשקט.

הארי לא ענה, אך לראשונה הוא הבין, שהוא ציפה למצוא את דאדלי שמן- אוכל משהו או צופה בטלוויזיה. אבל דאדלי היה בן 34. וכנראה, במיוחד אחרי מות הוריו, דאדלי התבגר, וזו היתה מחשבה מוזרה, כמעט כמו לחשוב על דמבלדור ילד.

וגם הוא עצמו השתנה. הוא לא אותו ילד עם צלקת על המצח ושיער מבולגן (למרות שזה לא השתנה) שהביס את וולדמורט. הוא כבר בעל, אבא, הילאי בכיר, מורה.

אבל בכל זאת הוא עדיין מתעב את מאלפוי, וכשהוא נזכר בשנות ילדותו הוא גם לא מחבב את דאדלי במיוחד. כי הוא בכל זאת אותו הארי קטן שהעלים את הזכוכית, שהרג את וולדמורט, שמסמיק (בסתר) שג'יני מתקרבת אליו, אותו הארי שלפעמים חושב על סדריק ומתעורר באמצע הלילה מכוסה זיעה קרה.

הכל כמו פעם ועם זאת כל כך שונה.

ואז הוא נזכר שהוא עוד לא ענה לדאדלי.

"אני מניח שאני מקבל את ההתנצלות," אמר הארי, "וסולח, אבל לא בגללכם. יש לי את החיים שלי."

דאדלי החריש.

"תגיד אם כבר מדברים, תמיד רציתי לשאול אותך," הוא הפסיק, מתלבט אם להמשיך.

"כן?"

"באמת חשבת שלהיות קוסם זה כל כך… רע? אני מתכוון פשוט ש… בסוף, זה די מגניב."

"חשבתי פעם, אני כבר לא חושב כך, וכן, זה מגניב."

הארי הנהן. עד היום זה נראה לו כמעט לא מציאותי, פלאי ואם זאת פשוט והגיוני כל כך.

הארי ניסה לחשוב מה עוד הוא יכול להגיד כדי למנוע שתיקה מביכה, וחשוב על הרגעים האחרונים שלו עם משפחת דרסלי. לפני… וואו, 18 שנה. הוא נזכר בספל התה, וידע שהילד בן האחד עשרה שהיה לא היה מאמין למה שהוא חושב עכשיו: דאדלי לא כזה נורא, אחרי הכל.

ואז הוא חשב על אמא שלו, על לילי, ועל הקשר שלה עם פטוניה. קשר שקנאה הרסה. מה אמא שלו היתה רוצה שהוא יעשה? זה המשפחה שלה, לא? הייתה לו תשובה לשאלה הזאת. 

הוא נשם נשימה עמוקה.

"תגיד," הוא שאל, "יש לך משפחה? אני מתכוון, אתה נשוי?" הארי העיף מבט סביבו מחפש סימן לאישה או ילדים.

דאדלי הסמיק בגוון אדום כהה. "לא," הפטיר.

"אז אני מבין שיש התקדמות בעסק הזה, אה?" הארי חייך חיוך רחב, לפתע נהנה מכל רגע, "מי הזוכה המאושרת?"

"קוראים לה לב-" הוא שתק.

הארי כמעט העיר איזה שם יפה זה לב-, אבל החליט לשתוק.

"לבנדר," דאדלי אמר, "לבנדר בראון."

הארי כמעט נפל מהספה. ונעץ בדאדלי מבט המום.

"אתה מכיר אותה?" דאדלי שאל, מופתע.

"אממ.. אתה יודע," הוא נעצר, מתכוון להגיד שהיא למדה איתו באותה הכיתה. רגע, דאדלי יודע שהיא קוסמת? הוא אמור להגיד לדאדלי שהיא קוסמת? רגע, יש עוד כמה לבנדריות בראוניות, לא בטוח שזה אותו אחת, שחירפנה את הרמיוני בשנה השישית, והיתה חברה של… רון. הארי הבליע חיוך.

"היא אמרה לי לפני שבוע שהיא קוסמת," דאדלי העיר, כאילו בדרך אגב.

"היא למדה איתי באותו הכיתה." הארי אמר וניסה לחשוב איך הוא מחליף נושא, חיוך איים להתפשט על שפתיו. והוא נשך את שפתיו בטרם יפרוץ בצחוק: דאדלי חבר של לב-לב. איך שהוא יוצא מפה הוא שולח ינשוף לרון.

לפתע, נשמעה צפירה של רכב מחוץ לבית, דאדלי הסיט את מבטו לכיוון הקול. "זה רק המשפחה שלי," הארי אמר, מופתע מכמות השמחה והגאווה בקולו.

במהרה הם התחילו לדבר על המשפחה שלו והארי סיפר על ילדיו בקצרה. השיחה די זרמה. והארי הבין שדאדלי נשאר אידיוט גמור. אבל, כידוע, יש דברים שלעולם לא משתנים.

כמה דקות לאחר מכן, הם עמדו קרוב לדלת, מוכנים להיפרד. 

"תרצה לבוא לבקר? אתה יודע, אפשר רק אתה ואשתך אבל אתה יכול גם עם הילדים... אני מתכוון..." הוא נעצר.

לא הרבה השתנה.

אבל בעצם הכל שונה עכשיו.

"אני אשמח דאדלי."

הדלת נסגרה מאחוריו בקול רועם. והארי עמד שם, מחוץ לבית ילדותו, כמה שניות בודדות, עד ששם לב שהוא מחזיק עדיין בידו את המעטפה השמנה המלאה במזומנים שהוא הרוויח בעצמו, לא כסף שירש מהוריו, שרצה לתת לדרסלים על מנת לסגור מעגל. הוא נעץ במעטפה כמה שניות במבט מהורהר. ואז בהחלטה של רגע, דחף אותה בחריץ הדלת ומיהר למכונית, לפני שג'יימס יצא ממנה כדי להתנפל על דאדלי.