הבת של וולדמורט

הבת של וולדמורט

וולדמורט קם בבוקר ונכנס לחדרה של בתו, נגיני, שקרא על שם הנחשה הנאמנה שלו ששהתה עם בתו בחדר, הוא כחכח בגרונו

"קומי, נגיני" אמר

נגיני הילדה ונגיני הנחשה הרימו את ראשיהן במידה מושלמת

"אני קמה, אבא" אמרה נגיני וחייכה את חיוכה הנעים,

וולדמורט תמיד הבטיח לה שיראה לה את הוגוורטס אבל לא רצה באמת, פעם הוא שמע נבואה שהיא תבגוד בו, הוא פחד שהיא תאהב את המקום ותרצה ללמוד שם, הוא פחד שהיא תכיר שם חברים שינסו לגרום לה להצטרף לצד שלהם, לכן רק שמר עליה בביתו ולימד אותה קסמים אפלים, היא קראה לזה הגרסה הטובה של הוגוורטס, אך לא ידעה מה מחכה רק לה בהוגוורטס.

נגיני הייתה בת שתיים עשרה, היא החליטה לעשות מעשה, נגיני תפסה בחברתה הנחשית והניחה אותה בקופסא מחוררת סגורה היטב, היא התלבשה בבגדים נוחים וגלימת היעלמות, יצאה מהחלון והביטה בנגיני, הנחשה השתוללה בקופסא זה לא יעצור אותה אבל זה לפחות יאט אותה חשבה בליבה, היא החלה לרוץ לכיוון הטירה היפה, דרכה על גלימתה וקמה במהירות, היא התעטפה בגלימה והתגנבה לטירה בשקט, היא טיילה בטירה, נכנסה לחדר המועדון של סלית'רין, כולם היו שוויצרים ולא נעימים, היא יצאה ברגע שאחד התלמידים פתח את הדלת, התקדמה לעבר חדר המועדון של הפלפאף, כולם היו לבביים, אביה הזהיר אותה מבית הפלפאף הכי הרבה, הם היו די נחמדים אך בכל אופן היא המשיכה לבית רייבנקלו, רק ילדה אחת ישבה שם, היה לה שיער בלונדיני והיא קראה ספר, הגלימה גלשה מעל ראשה של נגיני, הילדה נבהלה ונגיני הרגיעה אותה, היא הסבירה לה שלא תהרוג אותה והשתיים התיידדו, שמה של הילדה היה לונה לאבגוד

"אני צריכה להמשיך בטיול, להתראות" אמרה נגיני

"תחזרי לבקר" אמרה לונה

נגיני הבטיחה והתעטפה בגלימה, לונה חייכה וחזרה לספר שקראה, נגיני המשיכה לחדר האחרון, החדר שאביה הזהיר אותה ממנו שני אחרי הפלפאף, היא נכנסה לחדר המועדון של גריפינדור, ילד ג'ינג'י נחר במיטה כשספר שיעורי בית מסתיר את בטנו והוא לועס עיפרון, ילד עם שיער שחור ומשקפיים עגולים ישב שם והכין שיעורי בית, נגיני הביטה בהם וחיכתה שיעשו משהו, רק אז נזכרה שהיא בלתי נראית, היא הורידה את הגלימה והקפיצה את הילד שהכין שיעורים

"שקט, רגע, אני נגיני, הבת של וולדמורט אבל אני לא אפגע בך" היא הביטה בילד הנוחר "או בחבר הנוחר שלך"

"קוראים לו רון" אמר הילד

"ולך?" שאלה נגיני

"הארי" אמרה הילד "הארי פוטר"

נגיני השתנקה "אבא אמר שאתה רע מאוד וכדאי להתרחק ממך מאוד"

הארי הביט בה "איזה קטע, כי גם לי אמרו דבר זהה כמו מה שאמרת"

נגיני הסמיקה "סליחה."

"אם את לא תהרגי אותי אני לא אהרוג אותך" הושיט הארי את ידו

"אין בעיה" היא לחצה את ידו

"אז בצד של מי את?" שאל הארי

"הא?" שאלה נגיני באי הבנה

"דמבלדור או וולדמורט?" שאל הארי

"אתה מבטא את השם שלו?!" שאלה נגיני ושינתה נושא

"כן… אבל לא ענית לי" אמר הארי
"תראה… אני… אני לא יודעת…" אמרה נגיני "מצד אחד הוא אבא שלי אבל מצד שני לא נורא פה כמו שהוא אומר."

"נכון…" הסכים הארי

רון התעורר לפתע ודפק את ראשו בתקרת המיטה שלו, הוא שפשף את ראשו ונבהל כשראה את נגיני, הארי הסביר לו שהיא לא מזיקה ואז… קרא האסון, ילדה בעלת שיער ג'ינג'י מלווה ילדה בעלת שיער ערמוני

"הרמיוני, זה לא מה שאת חושבת." אמר הארי לילדה עם השיער הערמוני

"דווקא לי נראה שאתם כן מדברים עם הבת של וולדמורט ללא בעיה כאילו היא תלמידה בהוגוורטס" אמרה הרמיוני בקול סמכותי

"טוב, עכשיו כשאת אומרת את זה ככה… רק רגע, מאיפה את יודעת שזאת היא?" שאל הארי

"אוי, נו, העניין הזה מסתובב בכל הוגוורטס על הבת של וולדמורט" אמרה הרמיוני

הילדה הג'ינג'ית שעד כה שתקה הביטה בנגיני בפחד גלוי, רון קם ומיהר להרגיע אותה

"רגע…" אמר רון "למה אתן נכנסתם למעונות הבנים?"

"אולי בגלל ששמעתי את רון מייבב על זה שהוא תקע את הראש במיטה אז באתי להביא לו את התרופה המרגיעה שאיכשהו נשארה אצלי" אמרה הרמיוני ושילבה את ידיה

"אופס" אמרו הבנים יחדיו

רון הושיט את ידו והרמיוני מרחה לו על המצח משחה לבנה, הילדה הג'ינג'ית שנרגעה עכשיו הביטה בנגיני במבט מבולבל

"מה את עושה כאן?" שאלה

"ג'יני!" גער בה רון "זה לא מנומס"

"התכוונתי" אמרה ג'יני "למה הגעת להוגוורטס? קרה משהו?"

"אבא תמיד הבטיח שיקח אותי לטיול פה אבל הוא לא קיים" אמרה והביטה בהארי בעצב

"פחדן" פלטה ג'יני

"מה?" שאלה נגיני

"הוא פוחד שתעברי צד" אמרה ג'יני,

נגיני הביטה בהארי במצוקה

"אב… א… אבל זה לא משנה כרגע באיזה צד נגיני כי אנחנו חברים בסתר, נכון, הרמיוני?" שאל הארי

הרמיוני גלגלה עיניים, מסרה לרון את הקרם והלכה

"אני חושב שכדאי שתלכי למעונות שלך, ג'יני, או לפחות ללובי" אמר רון

ג'יני הנהנה בהבנה והלכה

"לכי לחדר האוכל, מדהים שם" אמר הארי לנגיני

"אני אלך" הבטיחה

"או או" אמר רון

"מה קרה?" שאל הארי

"המשחה! זאת משחת יבלות ירוקות!" אמר רון

"חשבתי שאין דבר כזה" אמר הארי

"מסתבר שיש!" צעק רון במצוקה ורץ להרמיוני

נגיני התיישבה על המיטה של הארי במבוכה "אז מה עכשיו?"

"עכשיו אני אעשה לך סיור" אמר הארי

השניים קמו והארי החל לסייר לנגיני, הוא גם לימד אותה כמה כשפים ובסוף הסיור הם חזרו לחדר, כולם ישנו ופרופסור מקומטת עמדה שם

"פ… פרופסור מקגונגל" אמר הארי

"לך לישון, מר פוטר" אמרה בכעס ויצאה

"טוב, אז… להתראות" אמר הארי, התכסה בשמיכה והסיר את משקפיו, הוא התיישב והביט בה

נגיני חיבקה אותו "הוגוורטס נראית נפלא" אמרה לו והלכה.

"איפה היית?" שאל וולדמורט

"עשיתי קסמים אפלים על עכברים" שיקרה נגיני

"היית צריכה להודיע לי" נזף בה "אוכלים עכשיו.",

נגיני הלכה לאכול, היא התגעגעה להארי בכל נגיסה ונגיסה, בכל צעד וצעד, למטעמים שהביא לה, לרון הטיפשון, להרמיוני החכמולוגית, לג'יני הביישנית, ואפילו לפניה של פרופסור מקגונגל, לכן, בסוף הארוחה היא החליטה לעשות מעשה, היא דחסה לתוך תיק קטן את דבריה החשובים, שמה כריות במקום ילדה במיטה, כיבתה את האור ויצאה מהחלון.

נגיני הגיעה להוגוורטס רועדת, איש זקן עם משקפיים ואף מעוקל הביט בה

"אני צריכה עזרה" אמרה בקול חנוק,

זה היה דמבלדור, מנהל בית הספר, כמו שהארי אמר

"אני רוצה ללמוד כאן" אמרה נגיני

דמבלדור החווה בראשו אך לא אמר דבר, הוא סימן לה לבוא איתו והיא הלכה אחריו, הם הגיעו למשרד שלו

"אני נגיני ואני יודעת שלא תבטחו בי כי אני בת של וולד- איך שאתם קוראים לו, אבל אני לא רשעה!" אמרה נגיני

"תשני בבית גריפינדור עד הבוקר, פרופסור מקגונגל תיקח אותך להתמיין" אמר דמבלדור "אחריי"

דמבלדור לקח אותה לחדר של הרמיוני וג'יני והציע לה מיטה, הוא איחל לה לילה טוב ויצא מהחדר.

כשנגיני התעוררה פנים מקומטות הביטו בה והיא קפצה

"את צריכה ללמוד את הזמנים אם את רוצה ללמוד עימנו" אמרה פרופסור מקגונגל,

נגיני קמה וגילתה שכולם כבר לא בחדר

"בואי אחריי, המצנפת מחכה" אמרה הפרופסור ויצאה, בדרך היא אמרה "את תצטרכי להוכיח את עצמך, את יודעת".

המצנפת לא הייתה אחד הדברים היפהפיים שנגיני ראתה בחייה אבל היא בהחלט רצתה לראות זאת

"אז את נגיני, נכון?" שאלה המצנפת

"כן" ענתה לו

"שבי" אמרה פרופסור מקגונגל

נגיני התיישבה והפרופסור הניחה את המצנפת על ראשה, המצנפת שתקה ואז אמרה

"אישיות מאוד מורכבת, חכמה, טובת לב ואמיצה… את… רייבנקלו!" צעקה המצנפת

"אני אקח אותך לשיעור של רייבנקלו" אמרה פרופסור מקגונגל ומשכה את נגיני משם.

אחרי יום ארוך נגיני נפלה על מיטתה ונרדמה, היא חלמה על אביה, על איך יכעס כשיראה אותה, כשהתעוררה בלילה היא גילתה שלא חלמה, בחוץ השתוללה מלחמה, נגיני התעטפה מעיל ויצאה לאוויר הקר, היא ראתה שם את רון, הארי, ג'יני והרמיוני, היא רצה אליהם

"וולדמורט כאן, נגיני, תלחמי" אמר הארי

היא הביטה בעיני אביה ולרגע כל העולם דמם, הם הביטו זה בזה, וולדמורט תקף, נגיני הרימה את שרביטה אך לא העזה לתקוף, היא נפלה על ברכיה בדשא הרטוב, הארי מיהר אליה והגן עליה, הוא הביט בפניה בדאגה, היא התנשפה ובכתה באותו בזמן, התחילו לחשושים של

"ידענו שהיא בצד שלו"

"היא כזאת חלשה"

"מה יש לה? שתתקוף"

נגיני הביטה למעלה בכעס, היא נעמדה על רגליה ותקפה את אביה, המתקפה הביאה לניצחון, אבל אחריו נגיני התמוטטה.

נגיני התעוררה במרפאה בעצב ונזכרה על הלילה הקודם, היא שמעה קול

"יש מסיבה לכבודך, עוד מעט תהיי בריאה מספיק ללכת" הרופאה דחפה לפיה תרופה ונגיני הרגישה הרבה יותר טוב "זהו"

נגיני קמה, החליפה בגדים והלכה לחגוג עם כולם, הוגוורטס הייתה מקום נהדר.