כל יום הוא (לא) מלחמה

בימים שאני מבלה עם ג'ון במערה אנחנו לא מדברים הרבה. אני יודעת שהראש שלו, כמו שלי, נודד למקומות אחרים ואני לא צריכה את אלה ואת כוח הטלפתיה שלה כדי לדעת על מה הוא חושב. כשהוא מתהפך בלי סוף בשנתו. כשהוא בוהה בקירות המערה בדממה. כשהוא יוצא לשיטוטים ארוכים לבדו.

הגעתי לכדור הארץ כדי שיהיה לי את הסיכוי הטוב ביותר לשרוד. את רוב חיי העברתי במחבוא מפני המוגדוריאנים שמטרתם הייתה אחת והפוכה משלי: לחסל אותי. מאוחר יותר, נאלצתי להפסיק להסתתר ולצאת ולהילחם נגדם שלא יפגעו בי או בחברים שלי.

היום, המוגדוריאנים הם לא האויב שלי. אבל המלחמה אף פעם לא נגמרת. בכל יום אני רואה את שמונה. הוא מופיע בחלומות הלילה שלי. הוא ממלא את המחשבות שלי במשך היום. הוא מככב בפנטזיות שלי.

אני רואה את חמש שולף את החרב, את הנוקשות על פניו של תשע ואת שמונה קופץ בניהם. לרגע אני עטופה במשהו שבכל שנותיי סגורה במנזר, עסוקה בלהישאר בחיים, מעולם לא חשתי: חום, אהבה, תשוקה. תקווה. ואז החיים נלקחים ממנו.

פתאום קר לי ואני מתמלאת באותו פחד מוכר, בכעס, באבל. בבדידות. אז אני מבינה מה שמונה נתן לי. חיים. שמונה לימד אותי שהחיים הרבה יותר גדולים ממה שחשבתי. הם לא רק פחד ובריחה ומלחמה. שמונה לא כאן יותר, אבל הרושם שהוא השאיר עלי גדול יותר מעצם החיים שלו.

לי ולשמונה היו ימים מועטים יחד. לג'ון ולשרה היה מעט יותר. אבל שנינו קיבלנו משהו שגרם לנו להתפקח, לראות את העולם ואת עצם קיומנו במבט אחר ושנינו איבדנו אותו. אומנם החיים של האהובים שלנו הסתיימו אבל שלנו רק התחילו. הם מתו, אבל הם העניקו לנו חיים.

ג'ון הוא כבר לא הבא בתור ומתי שרק נרצה נוכל להיאסף כולנו יחד סביב השולחן הזה, כי אין סכנה בכך שנהיה כולנו יחד. טעיתי. לא כל יום הוא מלחמה. אני לא קמה כל בוקר בכוננות עם משימה אחת מול העיניים, רק לא למות היום, אלא כל בוקר אני מתעוררת אל הזדמנות חדשה לחיות.

ארבע ושבע הם השמות שניתנו לנו כדי שנשרוד. ג'ון ומרינה הם השמות שניתנו לנו כדי שנחיה. אלה הם מי שאנחנו, עם כל החוויות הטובות והגרועות שעברנו. רק ג'ון, רק מרינה. כבר לא ארבע ושבע. טוב, כמו שג'ון כבר ציין, אני עם מספרים גמרתי.