החניכה ההיא

תודה רבה ל - lonely girl שבטאה בצורה נפלאה!

___________________________________________

זה היה יום אפרורי.
הגשם טפטף מבעד לגבולות הקסומים של המחנה, ואני הרגשתי טוב.
כן, כבר כמה שנים שהרגשתי טוב. לא היו לי דאגות על הראש, שום מלחמה לא עמדה בפתח, ולא היו בעיות במחנה. היה טוב.
שכבתי על המיטה שלי בביתן ובהיתי בתקרה, מבלי לעשות דבר.
לפתע צעקה נשמעה. "פרסי!!" זיהיתי את הקול. סוזי.
האמת שתמיד רציתי אחים. אבל כשהם הגיעו, הדעות שלי קצת התחילו להשתנות.
אתם מבינים, עברה שנה מאז שהשבעתי את זאוס ומועצת האלים לתת לכל הילדים של כל האלים ביתן במחנה, ומאז המחנה די... מפוצץ.
זה לא שלא הייתי מרוצה, אהבתי את האחים שלי.
אפילו הסתדרתי עם הילדים של זאוס והאדס, אבל להיות מדריך על הרבה אנשים זו הרבה עבודה על הראש.
בכל מקרה, קמתי מהמיטה בחוסר חשק וצעדתי לעבר הקריאה.
"פרסי, בוא כבר!!!" צעקה שוב סוזי, הסגנית שלי.
סוזי היא נערה בת שש-עשרה.
יש לה עניים ירוקות כמו שלי, ושיער שחור כמו שלי, כמו שיש לכל הילדים של פוסידון.
סוזי הרבה יותר אחראית ממני, הרבה יותר.
היא תמיד דאגה לביתן שלוש כשלא הייתי, והרבה יותר מתאים לה להיות מדריכה.
"מה?" שאלתי בישנוניות.
"תעזור לי כאן, לעזאזל!" רטנה בכעס והורתה בסנטרה לעבר שניים מהאחים שלי, טום וטיילר.
הם היו שני האחים שאף פעם לא הסתדרתי איתם. אולי בגלל שהם היו תאומים בני שמונה-עשרה, ותמיד אמרו שהם מתאימים להיות מדריכים יותר ממני, כי הם יותר גדולים.
בכל מקרה, הם התווכחו. מה שלא קורה לעתים קרובות.
"למה הם רבים?" שאלתי את סוזי.
"טיילר שבר לטום את החנית, ואז הוא אמר שבכל מקרה זאת הייתה החנית שלו, ואז טום אמר שזה לא נכון, ו... הנה אנחנו." הסבירה סוזי ונאנחה.
"אה... אוקי. אמ... חבר'ה, חבר'ה..." אמרתי בהיסוס.
הם המשיכו להתקוטט ולא הקשיבו לדבריי.
"חבר'ה!!" צעקתי.
שניהם עצרו ונעצו בי מבטים זועמים. "מה?!!!"
"תפסיקו, תפסיקו, תפסיקו, די!!" קראתי, ממש נמאס לי מהם כבר.
שניהם עצרו. כי עם כל הכבוד ויש כבוד, אני עדיין המדריך.
"די, שניכם מתנהגים כמו מטומטמים. טום, זאת כן החנית של טיילר."
טום כמעט נתן לי אגרוף, וזה היה קורה אילולא קול הקונכייה קרא לנו לארוחת הערב.
"ביתן שלוש, להסתדר!" קראה סוזי לפני שהספקתי לפתוח את הפה.
כל ילדי פוסידון הסתדרו בשלשות ויצאנו לכיוון חדר האוכל.
ריח האוכל מעורר התיאבון נישא באוויר, והחדר התמלא בחניכים רעבים.
בטור של ביתן אתנה ראיתי את החברה שלי, אנבת' צ'ייס.
היא נופפה לי. נופפתי בחזרה. כבר כמה זמן שאהבתי את אנבת' לפני שהיינו חברים. אני זוכר שבקיץ הקודם היא נישקה אותי, ממש פה, בחדר האוכל.
אחרי ארוחת ערב משביעה, כירון, מנהל הפעילויות, רקע בפרסותיו ברצפה וקרא "גיבורים!" (הוא הרבה לקרוא לנו כך מאז הקיץ האחרון) "קבלו את החניכים החדשים!" רגע, הנה משהו ששכחתי לספר לכם: מאז שהאלים התחילו להכיר בילדים שלהם, התחילו להגיע למחנה די הרבה חצויים.
לכן פעם בחודש-חודשיים עשינו סוג של טקס כזה בארוחת הערב, שבו כל האלים הכירו בילדים שלהם.
"גיבורים!" קרא כירון בשנית, "הכירו את מייק בנו של..." כבר ניחשנו לפי תווי פניו של הנער החייכני, "הרמס!" קרא כירון בעוד הולוגרמה של מטה ארוך עם שני נחשים המתפתלים לאורכו הסתובבה מעל לראשו של מייק.
מייק רץ בחיוך גדול לעבר השולחן של בני הרמס.
"הכירו גם את..." כירון נראה מהסס מעט, "לירוי," נער כבן גילי, בעל שיער בלונדיני כהה, ועיניים אפלות נעמד ליד כירון בהבעה של קוצר רוח. השם העביר בי צמרמורת. שמעתי אותו פעם, אני בטוח. "ואת גוון," קרא כירון, ונערה שהייתה דומה ללירוי נעמדה לצידו. "ילדים של..." כירון המתין לבוא הסימן.
גוש שחור של אפלה הסתחרר מעל לראשיהם של לירוי וגוון. "האדס!" קרא כירון.
הנערה, גוון, נתנה בי מבט מוזר. כאילו שזה באשמתי שהיא בתו של האדס.
"טוב ויפה, אנא הצטרפו לשולחן האדס, ממש שם." אמר כירון והורה בסנטרו לכיוון השולחן.
למחרת בבוקר נשמעה קריאה. "פרסי!"
"זה לא אני..." הכחשתי, עוד במיטתי.
"פרסי, זה אני." אמר כירון, שהתכופף מעט כדי לעבור בדלת.
"אה! כירון! אה... רק שנייה... רגע," קמתי במהירות, בפיג'מה, וצעדתי לעבר הדלת.
"אני צריך ממך טובה..." אמר כירון." גוון ולירוי, החניכים החדשים, הם צריכים סיור. אתה צריך לעשות להם." שכחתי מזה לגמרי. כל פעם שבאים חניכים חדשים, המדריך הראשי של הביתן שלהם עושה להם סיור במחנה. לביתן האדס לא היה מדריך, (ניקו אמר שזה יותר מידי אחריות...) לכן אני עשיתי סיור לכל הבנים והבנות של האדס.
"אה..." נאנחתי" טוב. מתי?" "בשתיים-עשרה בצהריים. תבוא לבניין המרכזי." אמר כירון בחיוך והלך משם.
נאנחתי בשנית ונשכבתי במיטה שלי. כל כך לא רציתי ללכת לשם. אמנם הסתדרתי עם חניכים מסוימים מביתן האדס, אבל עם רובם ממש ממש לא. ונראה לי שהתאומים האלה הם לא הטיפוסים הנחמדים.
"...וזה קיר הטיפוס," סיכמתי את החצי-שעה האיומה הזאת, שבה הייתי צריך להסביר לגוון וללירוי מה זה כל דבר במחנה. "אמ... אוקי..." אמרה גוון, "אז אסור להשתמש בפלאפונים, לשבת בשולחן שהוא לא של הביתן שלך, ולצאת מהמקום הפרימיטיבי הזה." החמצתי פנים, היא כל כך עצבנה אותי. "אה, כן. בערך. יש שאלות?" לירוי הנהן.
"ומה, מעכשיו אנחנו תקועים פה לתמיד?" לירוי שאל בקוצר רוח במבט של אם-אני-נשאר-פה-עוד-שניה-אני-משתגע. "אלא אם אתם מקבלים מסע חיפושים, מה שקורה לעתים נדירות." השבתי.
"אוקי, אז מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?" שאלה גוון בזלזול מופגן .
"אתם יכולים להתאמן בחרב..." הצעתי בהיסוס.
"אין לנו חרבות. מה, לא רואים?" השיבה גוון בכעס. האמת, הייתי צריך לדעת את זה. הם נראו ממש כמו הומלסים בבגדים הקרועים שלהם, ובמבטים החודרים והזועמים שהם נועצים בי כל הזמן.
"אה, נכון... כירון יתאים לכם חרבות בנשקייה מאוחר יותר, בינתיים תעשו משהו, לא יודע מה," אמרתי בקוצר רוח.
הם נעצו בי מבטים מלאי בוז, לעג וזעם טהור.
"בואי נלך למצוא את הכירון הזה." אמר לירוי ומשך בידה של גוון, שהלכה אחריו.

		הפרק הבא