ושתחזור בעלות השחר

ישבתי על החוף, לבדי.

הלילה היה שלוו, עלי העצים רשרשו,

הפרחים נעו בעדינות ברוח.

אך מה שהרגיע אותי יותר מכל היו הכוכבים.

"הכוכבים יפייפים הלילה"

חשבתי לי.

אך עדיין לא הסתיימו דאגותי.

אחי השחצן, הגאוותן אך אם זאת האהוב

נפל לעולם בני התמותה.

והטריאומיווט מאיים עלינו.

נירון, קומודוס וקליגולה. 

ובנוסף אויבו המושבע פיתון,

קם לתחייה והשתלט על דלפי.

רק מלחשוב על אחי נלחם בהם

מעביר בי צמרמורת.

הנחמה היחידה בכל הסיפור הזה היא

שהוא לא לבד.

בנתיים אני וחברותי לנשק מנסות

ללכוד ולהשמיד את השואלה מטאומאוס.

המסע קשה, אך אם זאת מסיח את דעתי.

אני מסתכלת עליהן, כל כך צעירות.

או לפחות נראות כך.

אני מודה על כך שיש לי את הציידות.

אני לא יודעת את נפשי מרוב דאגה.

אם הוא ימות בקרב....

ואפילו לא הספקתי לומר לו שלום.

אני מקווה שתסתדר, אחי.

נתראה בקרוב.

" ושתחזור אלי כמו השמש, תמיד בעלות השחר"

יצא טוב, לא?