הסיפור מאחורי אמברידג'

דולורס אמברידג' עמדה מול המצבה הדוממת ונגבה דמעה חמימה שהחלה לזלוג במורד עיניה.
'הוא לא יחזור' היא ניסתה לעכל את הבשורה המרה, אך ללא הצלחה.
דולורס הניחה זר פרחים על המצבה ולחשה כמעט ללא קול:
" בן שלי, בן אהוב שלי.
אני לעולם לא אשכח את מה שעשו לך,
אוי, הילדים הארורים האלו,
אני מבטיח לך, אני אנקום,
אני אנקום את נשמתך!"
לאחר שסיימה, נשקה למצבה ועזבה את המצבה במבט נחוש.
----------------------------
"הארי פוטר!" אמברידג' הביטה בהארי במבט משווע נקמה.
"כן? " הוא שאל בקול תמים
"בוא איתי מיד!"
הארי צעד אחריה במבט מושפל ובצעדים שקטים.
פרופסור אמברידג' פתחה את דלת משרדה והתיישבה על כורסה עבה ורכה בעוד להארי הציעה כיסא פלסטיק בעל שלוש רגליים.
"פרופסור...?" הארי שאל והביט במבט תמה באמברידג' "מה עשיתי?"
"זה! זה מה שעשית!!" היא פתחה את מגירתה בפראות ושלפה תמונה של ילד, הילד היה גבוה ורזה, היה נראה כאילו התמונה גזורה.
אך פרט אחד משך את תשומת ליבו של הארי, יד, יד אחזה בידו של הילד , הארי ניסה לחשוב מאיפה היד מוכרת לו, כשלפתע נפל לו האסימון.
"דאדלי!"
"מה?"
"לא.. לא חשוב.." היד הזאת, הוא סבל ממנה כ"כ הרבה.
"פירס!"
"מ..א..יפ..ה.. את..ה יו..ד..ע.?"
"חבר של דאדלי" הפטיר.
"דאדלי?!?!" קולה היה רועם וגרם להארי לקפוץ מכיסאו בבהלה "זה הילד שבגללו.. בגללו פירס.. פירס" זה היה מעבר לכוחותיה, היא הצמידה את ראשה לשולחן הבלוי ויבבה חלושות.
"פרופסור? הכל בסדר?" שאל הארי אף שבסתר ליבו קיווה שהיא סובלת, נקמה על כל הסבל שהעניקה לו.
"כן. בוא ואספר לך סיפור" היא מחטה את דמעותיה והחלה לספר.
""הכל התחיל כשהייתי ממש קטנה, בסביבות גיל שלוש, אבי ואימא נהרגו בתאונת דרכים, ואותי שלחו לבית יתומים, סבלתי שם כמו שלא סבלתי בחיי, טוב אולי חוץ מבחברת כמה ילדים בהווגוורטס.
אחרי 10 שנים אומללות, משפחה באה והחליטה לאמץ אותוי, לשמחתי לא הייתה גבול!
למשפחה היה בן יחיד, תינוק בן שנה- פירס.
כעבור שבע שנים, כשאני הייתי בת 20 ופירס בן שמונה, הוריו עזבו את הבית ללא סיבה נראית לעין, עד היום איני יודעת איפה הם.
ואני לקחתי לחסותי את פירס.
הכל היה בסדר עד.. עד.. שהוא הכיר את דאדלי" היא השפילה את ראשה והמשיכה
"דאדלי עינה אותו בסתר..והוא.. הוא ממש סבל..אני יודעת את זה.. הוא מעולם לא סיפר לאף אחד, מלבדי.
אחרי 5 שנים של סבל, הוא.. פשוט התאבד... " היא ניגבה את דמעותיה הרבות שזלגו מעיניה ללא שליטה.
הארי הביט בה במבט לא ברור, היה לא רגשות מעורבים והוא לא ידע מה הוא אמור לחוש כלפי הדמות הנשקפת אליו.
"אני אשמח שתצא.. אני צריכה זמן לעצמי עכשיו."
הארי יצא מהחדר מחויך 'אני תמיד אמרתי לו לא להתחבר עם דאדלי'.